ישבנו אני והוא ושיחקנו שש בש. היה חם, ונזלה לי זיעה לאורך יד
ימין מתוך הבית שחי, אבל עם ריח טוב של דאודורנט ברוט. הוא
הזיז לרגע את הראש כדי לזרוק אבן על חתול, ואני ניצלתי את זה
כדי מהר לנגב את הזיעה עם היד השנייה ולמרוח על המכנסיים.
'ראיתי את זה' הוא הפטיר, גיחך קלות וזרק את הקוביות. יצא לו
שש שש. המשכנו לשחק אבל  שותקים, בגלל המתח שנוצר מהדאבל שש,
אבל בכל זאת ניצחתי אותו. הוא התמתח, נאנח, הצית סיגריה, קם,
נכנס למכולת  ויצא עם פחית קולה. שני ילדים קטנים, בני תשע או
עשר, יצאו אחריו בריצה, מצחקקים. הם נתקלו בו, בקשו סליחה, רצו
לצד השני של הכביש ונכנסו לחנות חשמל שממול,  'אנרג'ייזר'
משהו. הוא נעצר, נדנד בראשו והתיישב חזרה על הכסא. המלצרית
עברה ושאלה למה קנינו קולה במכולת, ושזה לא בסדר כי גם להם יש
קולה ובכלל שלא הזמנו כלום, רק חגגנו להם על השש בש ושהמנהלת
אמרה לה להעיף אותנו. אז סיננתי לה כוס אמק של כל הבית קפה הזה
ושל כל בתי הקפה בכלל. היא אמרה שאני צודק ושגם היא חושבת ככה
אבל אין עבודה טובה יותר, והיא הודיע לי שהיא לא אחת שתשפיל את
עצמה ותעבוד בבורגר ראנץ' או משהו כזה. הוא קצת נעלב כי הוא
עובד בבורגר קינג, אבל ראיתי שלא ממש איכפת לו כי היא אמרה
בורגר ראנץ'. אז קמנו משם, והוא השאיר טיפ של שלושים אגורות
מהעודף של הקולה. המלצרית צחקה וזרקה עליו את העודף, ואז
הסתובבה חזרה פנימה לבית קפה. הוא הביט לה על התחת כשהיא הלכה.
ככה עמד והביט כמה שניות, ואז פתח את הקולה. הקולה כולה
השפריצה עליו. שמענו את שני הילדים צוחקים מהצד השני של הרחוב
מתוך החנות חשמל, ואז ראינו אותם בורחים וצוחקים. גם המלצרית
הסתובבה  והתחילה לצחוק. המנהלת של הבית קפה יצאה בדיוק מהדלת
לראות למה המלצרית שלה מתעכבת, וכשהיא ראתה אותו גם היא התחילה
לצחוק. הוא נורא התרגז, לקח שלוק רועש מהקולה וצעק, חם לי! ואז
אמר לי בשקט, יאללה, בוא נזוז.
אז הלכנו. הלכנו ברחוב, הוא מסריח מקולה ואני מזיעה מעורבבת
בברוט. פתאום הוא נעצר. לא ראיתי את זה בזמן ונתקלתי בו. בוא,
הוא אמר לי, הולכים לים. אני נורא שמחתי, אז חייכתי. הוא  חייך
גם, והתחיל לרוץ בהתלהבות לכיוון האוטובוס של חמישים וחמש.
חשבתי בלב, איזה טמבל, והתחלתי לרוץ גם אני. טוב שרצנו, כי
בדיוק כשהגענו לתחנה האוטובוס נעצר. עלינו עליו, ואמרתי לנהג
שיכרטס פעמיים. הוא הסתכל עלינו ושאל אם אנחנו בטוחים שאנחנו
מתחת שמונה עשרה. הוא אמר לו, אין לך זכות לשאול, ולנו בכלל יש
זכות לא לענות לך, אז תכרטס כבר כי אנחנו מאחרים. הנהג רטן
לעצמו משהו שלא שמעתי, וכדי להחזיר לו סיננתי סתם משהו ממש
בשקט, שלא ישמע ויתעצבן. אז הנהג באמת התעצבן, והסתכל אלי
במראה  הגדולה שמעל הראש שלו והתחיל לצעוק מה אמרת, מה אמרת?!
עשינו כאילו אנחנו לא שומעים והתיישבנו במושב האחורי. הוא ישב
כל הנסיעה בשקט, אז הבנתי שהוא עוד חושב על העניין עם הקולה
ולא הצקתי לו.
פתאום נעצר האוטובוס בתחנה של הרכבת, והוא קם ואמר לי, בוא,
הולכים לים. לא הבנתי אבל ירדתי בכל זאת. ראיתי שהוא הולך
לתחנת רכבת, אז שאלתי אותו למה נוסעים לים של אשדוד, אם יש לנו
ים טוב כזה כאן בתל אביב. הוא נעצר, הסתובב אלי, תפס ביד שלי
ואמר, אנחנו נוסעים לים של רחובות. לא היה לי נעים לומר לו
שברחובות אין ים, ובכלל רחובות זה מקום משעמם, אבל ראיתי
שכנראה זה חשוב לו, ולי אין משהו יותר טוב לעשות כל הערב אז
אמרתי, אחלה, בוא ניסע. הוא נראה לי מרוצה. קנינו כרטיסים
לרכבת של חמש ועשרים. השעה הייתה חמש ושש עשרה דקות. ירדנו
לרציף, ועלינו לרכבת. שוב שתקנו, הפעם בלי קשר לדאבלים. הפעם
שתקנו סתם כי לא היה כבר מה להגיד.
השעה הייתה כבר אחרי שש כשהגענו לתחנת הרכבת של רחובות. השמש
התחילה לשקוע והייתה מין אווירה של עייפות כזאת באוויר. אני
והוא נעמדנו על הרציף, ולקחנו יחד נשימה ארוכה מהאוויר של
הפריפריה. ככה עמדנו איזה דקה וחצי עד שהתחיל לשעמם לי והתחלתי
לספור את החלונות של הרכבת. כשהגעתי לשבע עשרה חלונות הוא אמר
לי, יאללה, בוא נזוז. היה נראה לי שהעיניים שלו קצת רטובות,
אבל אז שמתי לב שגם שלי קצת. כנראה זה בגלל האוויר של
הפריפריה.
ירדנו לכביש הראשי. עברה מולנו עגלה עם סוס, כזאת של אלטעזאכן
והרגשתי עוד יותר פריפריה, אבל כמו לפני שמונים שנה. הוא נעצר
ליד שלט של תמרור עצור וחיכה. אני עמדתי רחוק ממנו, כדי לא
להפריע לו לתפוס מונית. אז אחרי רבע שעה הוא הצליח ועלינו.
הנהג היה איש נחמד עם קרחת וכמה שערות לבנות, בודדות כאלה ליד
האוזניים. הוא התחיל לדבר איתנו על תל אביב, ומה חדש בעיר
הגדולה ואיך שהוא פתח את הפה התפוצצתי מצחוק כי היה לו מבטא
עירקי כבד. הוא שאל אותי למה אני צוחק, ולא היה לי נעים לומר
לו אז שיקרתי ואמרתי את הדבר הראשון שעלה לי בראש, שראיתי איש
ברחוב מחליק על בננה. הוא אמר, זה באמת מצחיק, וצחק גם. גם
בצחוק היה לו מבטא עירקי. אז המשכנו לנסוע, אבל שותקים. הוא
שתק כבר מתחילת הנסיעה, פשוט ישב וחשב במושב האחורי. אני שתקתי
כי ידעתי שאם הנהג ידבר שוב, אני אתחיל לצחוק שוב בגלל המבטא
העירקי, ואז כבר לא יהיה לי תרוץ חכם כזה כמו מקודם על האיש
והבננה. הנהג שתק כי הוא היה עצבני כזה, אולי בגלל שהוא לא ראה
את הקטע עם הבננה, וכל פעם שעצרנו ברמזור הוא נתן לי מבט מאיים
כזה. אז אחרי כמה רמזורים החלטתי שאני אביט כל הזמן מחוץ
לחלון, כאילו שאני מתלהב מהנוף.

-3-
נסענו אחת עשרה דקות בתוך הסמטאות של רחובות, עד שהגענו לאיזה
רחוב צר עם בתים פרטיים וגינות. נסענו עוד שלוש דקות ונעצרנו.
בלי לומר אף מילה, הוא הוציא שטר של חמישים שקל ונתן לנהג. על
המונה היה רשום שלושים ושתיים וחצי, והנהג נתן לו עודף של שבע
עשרה וחצי שקל. יצאנו מהמונית, והצצתי דרך החלון לומר תודה רבה
לנהג. אבל הוא לא שם לב והתחיל לנסוע. עמדנו מול בית גדול, של
שתי קומות. הוא חייך אלי, נתן לי צ'פחה על הכתף ואמר לי, בוא,
הולכים לים. הוא נתן לי פתק עם שם, ואמר לי, תדפוק בדלת ותבקש
לדבר איתה. הנהנתי בראש, אבל לא ממש הבנתי מה לזה ולים, אבל לא
התווכחתי. הלכנו לתוך הכניסה של הבית. הוא עמד מאחורי, קצת
לחוץ. דפקתי בדלת שלוש פעמים וחיכיתי. אחרי שלוש עשרה שניות
נפתחה הדלת, ואני אמרתי, שלום אפשר לדבר עם... ואז הרגשתי את
היד שלו על הכתף שלי. הבטתי בדלת שהייתה פתוחה ועמדה שם אישה,
כנראה זאת ששמה היה רשום לי בפתק. היא הייתה מופתעת מאד לראות
אותו, אלי היא לא שמה לב. הם עמדו שם, הביטו אחד בשני, ואני
עמדתי שם והסתכלתי רק על העיניים שלה, כי הן היו מיוחדות כאלה,
מהממות. עמדנו שם דקה וחצי ושתקנו. אני שתקתי מההלם, ובגלל זה
לא שמתי לב למה הם שתקו. אחרי הדקה וחצי של השתיקה, הוא נתן לה
איזה פתק ואמר לי, יאללה, בוא נזוז. הוא הסתובב והלך, ואני
אמרתי לה, יש לך את העיניים הכי יפות בעולם, והיא חייכה. ואז
גם אני הסתובבתי והלכתי, ושמעתי את הדלת נסגרת בשקט.
שמתי לב שנהיה כבר לילה, ושבפריפריה אפשר ממש לשמוע את
הצרצרים. הוא נעמד שם באמצע הכביש, והאור של הפנס רחוב נצנץ על
הפנים שלו. אז הבנתי שהוא בוכה, אבל קצת, באיפוק. ניגשתי אליו
והסתכלתי עליו ואמרתי לו, היה שווה. ואז הוא פרץ בבכי ארוך
כזה, ובשביל לנחם אותו חיבקתי אותו. וככה עמדנו שם, לא יודע
כמה זמן, מחובקים, שותקים.