בלכתך מעימי, אהובה,
הותרת אותי פעור פה
אל מול עכוזך המתנדנד,
אל מול נפנוף שמלתך המתגרה
האומר: 'שלום',
והותרת אותי הלום מעינייך
המשוועות לתמורות וחידושים,
המצפות מעיני הגואות, הגועות,
למילים לא צפויות, לדפיקות פטישים.
בלכתך שתי שערות השארת לי
סימן: שהיית פה ועכשיו אינך, והינך
ישנה שנת ישרים כאובת גב
במיטתך הרעועה שבחדרך.
בלכתך מעימי, יקירה,
המטרת עלי סימני שאלה,
וכאוגר סיזיפי הרץ לאין סוף
אחפש תשובות בנוצות השמיכה.
את הלכת בטריקה.
לא השתנה דבר, נותרתי אני.
דיברנו הרבה ובכינו די
אך לא הבטחת שתחזרי.