רציתי לדעת איך זה ירגיש, לתת חתיכה מעצמי אחרי שלא הרשיתי
לעצמי הרבה זמן, אז אמרתי לו שאני אוהבת אותו, למרות שלא באמת
התכוונתי לזה. קיוויתי שיווצר בינינו רגע, שימלא את הלב ויעלה
אותו על גדותיו, גם אם לשנייה, אך השקר לא השתלם. כשם שאני לא
האמנתי לעצמי, כך גם הוא לא האמין לי. הוא חיבק אותי ואמר לי
שאני צריכה ללכת לטפל בעצמי. אני יודעת, עניתי לו, אבל מי
יסכים? וכל אותה העת קונן בי הפחד, אותו פחד שלא עוזב אותי מאז
שאני זוכרת את עצמי, מלחיות בשיא הכוח.
רציתי לדעת איך זה ירגיש, להתייחס לעצמי כאל אובייקט מיני ותו
לא, אז יצאתי לבד לפאב בלבוש חושפני במיוחד ועשיתי עיניים לכל
באי המקום, כולל הברמנית, לפרקים. בסוף מישהו הסכים לקחת אותי
הביתה, והפשיט אותי מהעירום המסוגנן שלבשתי לצלילי השיר
Bachelorette של ביורק. הבטיתי בו בעיניים מוכות אלכוהול
וניסיתי לראות אינסידנט של לילה אחד, אך במקום זה ראיתי חתונה
ופרחים לבנים. מה לעזאזל לא בסדר איתי ואיתו, שאלתי את עצמי,
ושכבתי איתו בכ"ז. אח"כ הבנתי, שאני כ"כ מעוררת רחמים, שאפילו
הציידים הרציניים ביותר במועדון לא מסוגלים סתם לזיין אותי.
מהפחד.
לאנשים יש כל מיני דרכים להתמודד עם עוגמות נפש למיניהן. חלקם
נהיים עצובים לתקופה קצובה ומנמיכים פרופיל, חלקם מדחיקים
ומשדרים "עסקים כרגיל" וחלקם עוטפים את עצמם בפחד ולהבא,
נמנעים מהן מלכתחילה. אני שייכת לסוג האחרון. חיה בטווחים, אף
פעם לא שמחה או עצובה מדי, תמיד בשליטה עצמית מלאה. אף פעם לא
נוגעת באמת, אף פעם לא מתאהבת באמת, אף פעם לא מתאכזבת באמת.
כשהפכתי מודעת לכך החלטתי שאני צעירה מכדי לחיות את חיי בצורה
כזו, ועל כן התחלתי לבחון את גבולותיי ולסטות מהם בכל מחיר. גם
במחיר חיי שלי.
מיכלי סיפרה לי פעם, שבגלל שהיא סובלת מלחץ דם נמוך, אסור לה
לעשות אמבטיות חמות (והס מלהזכיר סאונות וחמאמים למיניהם),
משום שהטמפרטורה הגבוהה גורמת לה לערפול הכרה והזיות במקרה
הטוב ולאובדן הכרה במקרה הרע. היא סיפרה לי גם שלפעמים, כשאמא
שלה לא בבית, היא עושה אמבטיות קצרות, כי היא כבר למדה את
הגבול שלה, ומכירה את הנקודה שבה היא צריכה להפסיק. ואז היא
מפליגה בהזיות נפלאות שאינן ניזונות מכימיקלים. פעם אחת, נשבעה
לי, צפתה בבקבוק השמפו הופך לאיטו לעובר ברחם. זה נשמע, אמנם,
קצת מופרך, אבל החלטתי לנסות בעצמי.
אז לפני בערך חודשיים מילאתי את האמבטיה במים רותחים וגם
הדלקתי את התנור, למרות שהיה יום חם מאוד. כשנכנסתי הטמפרטורה
היתה גבוהה מאוד, וחשתי כיצד ראשי מסתחרר לו לאיטו. נכנסתי
לאמבטיה, השענתי את זרועי על הקיר ושקעתי בחלומות מתוקים על
מקומות יפים יותר, עד אשר זרועי פגשה את גוף החימום של הדוד
ונכוותה קשות. לקח לי קצת זמן להזיז אותה משם, גם משום שערפול
החושים בו הייתי שרויה האט את קצב התגובה שלי וגם משום שחששתי,
שתנועה חדה מדי תשאיר חלקים פנימיים של הזרוע שלי על גוף
החימום. בקושי רב הצלחתי לגרור את עצמי אל מחוץ לאמבטיה
ולהזעיק את עומר, שהיה פעם חובש במד"א. עומר הגיע מיד, בחן את
זרועי ופסק בידענות: כוויה בדרגה ב'. זה לא אמר לי הרבה, אמנם,
אבל השתדלתי לעשות פרצוף מבוהל בכ"ז, כדי שלא יחשוב שאני
מטורפת. הוא מרח עלי כל מיני משחות למניעת זיהומים וחבש לי את
הזרוע. נישקתי אותו על השפתיים לאות תודה, והוא ליטף את ראשי
והלך הביתה. הייתי מאושרת להרגיש משהו חוץ מהפחד, גם אם זה
כאב.
התקשרתי למיכלי וסיפרתי לה בהתלהבות על השלפוחיות שמסתובבות לי
על הזרוע, וגם הבטחתי להראות לה אותן בהזדמנות הראשונה. היא לא
נשמעה נלהבת כ"כ, אבל אמרה שתשמח לפגוש אותי למחרת.
הפחד הציק בי, הלם בי, והתגבר ככל שהכאב שכך. רציתי להיפטר
ממנו ולא משנה איך, אז עשיתי משהו קצת קיצוני וחתכתי וריד,
למרות שידעתי שמשמעות הדבר תהיה דחיית הפגישה שלי עם מיכלי
למועד לא ידוע. יצא לי המון דם, ופשוט ידעתי שככל שייצא יותר
דם כך גם הפחד ייצא, כי הם כרוכים זה בזה, הדם והפחד, ואני
צריכה להתרוקן משניהם. אז המשכתי באמצעות סכין הגילוח, וריד
אחרי וריד, עד אשר מסך שחור ירד על עיניי.
התעוררתי בטיפול נמרץ שבוע אח"כ, מחוברת לכל מיני מכונות. סביב
מיטתי ישבו כל מיני אנשים עם עיניים טרוטות שינה ודאגה, שכעסו
מאוד על מה שעשיתי. ידעתי שהם לא יבינו שבעצם ניהלתי קרב וגם
הייתי די מבואסת מזה שהפסדתי, אז לא טרחתי להסביר להם
מלכתחילה.
אח"כ העבירו אותי למחלקה הפסיכיאטרית, ושם היו הרבה אנשים
שהסכימו לטפל בי. אחת הרופאות שם הייתה ממש נחמדה, היא כל הזמן
אמרה לי שההתקדמות שלי נהדרת ובקרוב ישחררו אותי הביתה. רגע
לפני שהשתחררתי היא שאלה אותי למה באמת ניסיתי להתאבד. היא לא
קנתה את סיפור האהבה הנכזבת שהשתמשתי בו על כולם. סמכתי עליה
אז סיפרתי לה, והוספתי שהיום אני כבר לא מאמינה שהפחד כרוך בדם
שלי, למרות שזה לא היה נכון.  היא חיבקה אותי ושילחה אותי
לדרכי, תוך כדי שהיא מאלצת אותי להבטיח לה לשמור על קשר. מאז
אני בבית, עם המשפחה שלי, ובכל פעם שאני מרגישה שהפחד משתלט
עליי אני פוצעת את עצמי קצת. כבר למדתי את הגבול שלי, ומכירה
את הנקודה שבה אני צריכה להפסיק. אני מחפשת ערפד שירוקן אותי
לגמרי מכל הדם הזה ויגאל אותי מייסורי. אם אתם שומעים על אחד,
ספרו לו עליי, שכן חיי לא יהיו שלמים עד אשר איפטר מהפחד.
תודה.