[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלעד יובל
/
סתם עוד אגדה

איי שם, בארצם של האנשים השבירים, בבית חולים קטן בשולי חרסיה,
נולד לו ילד. ילד מפלדה. היה לו אבא מפורצלן ואימא מחרסינה אבל
הוא היה מפלדה. הוא היה נורמלי לחלוטין, עם 5 אצבעות בכל יד
ורגל, ראש על הכתפיים, חזה ובטן וחוץ מהקטע הזה של הפלדה הוא
היה ממש יופי של ילד. אימא שמחה ואבא אמר שזה טבעי לגמרי וזה
רק אומר שהוא יותר חכם מאחרים, ואפילו הרופא ששבר את היד שלו
על הישבן של התינוק אמר שהוא מאד חמוד. ואימא ואבא שלו לקחו
אותו הביתה, קנו לו לול יפה מפלדה ומוצץ חזק ועשו הכל כדי
שהעולם לא יתפורר לו בידיים. נכון שהשכנים הסתכלו עליו קצת לא
יפה, והאימהות הרחיקו ממנו את הילדים שלהם (במיוחד אחרי ששבר
ילד אחד בלי כוונה), אבל חוץ מזה הוא היה ילד נורמלי לחלוטין.
אז מה אם בגן הוא ישב בפינה משלו, ואז מה אם הוא לא היה יכול
להתקרב יותר מחמש מטר לכל ילד אחר בגן, חוץ מזה הוא היה ילד
נורמלי לכל דבר. ועברו השנים, וילד הפלדה הקטן הפך לנער הפלדה
הלא כל כך קטן, עם שיערות החזה מפלדה ופצעונים מפלדה. ותושבי
חרסיה החלו לפחד, משום שלנערים בגיל ההתבגרות יש פרצי הורמונים
ומה עם הנער יתעצבן על הוריו או ייפרד מחברתו ויגרום להרס
וחורבן ברחבי העיר? ולמרות חששות התושבים, הצליח נער הפלדה
שלנו כמו כל נער רגיל אחר, להגניב איזו נשיקה (מאד בזהירות)
עם ילדת החרסינה השובבה של השכנים שרצתה לדעת אם פלדה זה קר
בפה,  וגם הוא ניסה לעשן סיגריה מחרס (שהתפוררה לו על השפה)
ולמרות כל החוקים והקשיים שניסו להערים עליו תושבי העיר היה
נער הפלדה (כמו בכל סיפור חיים ציני שכזה) מאושר (בערך..).





יום אחד , שכב הנער במיטתו ודמיין לעצמו עולם קשה, עולם שבו
כולם עשויים מפלדה כמוהו ושאנשים מפורצלן וחרסינה הם סתם עוד
אגדת ילדים חמודה. הוא דמיין את עצמו רץ בשדה יפיפה מלא בפרחים
אשר מנצנצים באור מתכתי מתחת לשמיים אפורים ושמש בוהקת. פרפרי
ברזל מקסימים התרוממו מעל הפרחים כאשר הוא חלף לידם, וציפורים
מזהב עפו בשמיים שמעליו, מצייצות באושר, מזמרות להן סיפורים על
נערים מאושרים שרצים בשדות פרחים מתכתיים. הנער עבר את השדה
והגיע אל מפל כספית אשר נפל אל אגם כספית רחב שעל גדותיו דגו
להם בשמחה אנשי פלדה את דגי הנחושת המבריקים ששחו להם בשפע
בנהר הכספית. הנער פשט חולצתו, הוריד מכנסיו ונעמד על קצהו של
צוק המפל. "ג'רונימו!!", צעק וזינק לו אל עבר ה"מים". הוא עשה
סלטה לאחור ואיזה בורג כפול והנה עוד שנייה והוא פוגע בכספית.
"בום !", הרעיד קול חבטה עזה את השמיים, " קראק..." , קול של
התפוררות מתמשכת הגיע אחריו.





נער הפלדה ישב לו באמצע הריסותיו של מה שהיה פעם בניין
העירייה המפואר של חרסיה שנבנה לו בעמל רב דורות רבים לפני
שנולד לו נער הפלדה שלנו. ראש העיר שלמזלו הרב התכונן להיכנס
לרכבו בעת שמחץ הנער את הבניין, נעמד כעת פעור פה, והביט
ארוכות אל עבר מקום העבודה האהוב שלו. " אתה... אתה... אתה....
הרסת את הבניין ", גמגם ראש העיר, "בניין העירייה שסבא של סבא
של סבא שלי בנה..... אתה הרסת אותו לגמרי". "סליחה", אמר הנער,
"ממש לא התכוונתי. פשוט הייתי באמצע חלום והייתי יכול להישבע
ש...". " חלום?!?!?!? אתה היית באמצע חלום", אמר ראש העיר בכעס
והוסיף גיחוך מזלזל, " אתה חושב שבגלל שכולם פה עשויים מחרסינה
ושאר חרסים אתה יכול לדרוך פה על כולנו ולעשות כרצונך???". נער
הפלדה שעד כה היה קר רוח, החל לבכות בכי תמרורים כעת, קודח
חורים ברצפה בעזרת דמעותיו הכבדות. "מפכ"ל, זרוק אותו לתא
המעצר!", צעק ראש העיר למפכ"ל השמן שכמו בכל סרט ישן טוב תמיד
איכשהו נמצא במרחק כמה מטרים מראש העיר. מפכ"ל המשטרה סימן
לשוטרים והם התנפלו על נער הפלדה שעדיין לא הפסיק מלמרר בבכי.
ברגע שאלת החרסינה הראשונה נשברה על ראשו הבין נער הפלדה שהוא,
נער מפלדה, מותקף על ידי שוטרים שעשויים מחרס, בתוך עיירה
שעשויה מחרס. הוא קם והחל ללכת לכיוון ראש העיר בעת שהוא מניף
ידיו לכל עבר, ומנפץ לרסיסים כל שוטר חרס שהעז להתקרב לטווח
השגתו. הוא נעמד מול ראש העיר, כה קרוב עד כי כמעט פירק את ראש
העיר אך ורק עם נשימתו הכבדה, וניסה לתת לפני את המראה הכי
רציני וכעוס שיכול. " אני לא כתבתי את הסיפור הזה", אמר," ואני
לא בחרתי להיוולד לאבא מפורצלן ואימא מחרסינה בארץ שכל תושביה
שבירים, ולא אני רציתי לגור בסביבה אשר כל דבר שאני אגע בו
יתפורר לי ביד, וגם מעריץ גדול של אירוניה אני לא. אבל הנה אני
פה, ואני מנסה לחיות את חיי בגישה של " חייה ותן לחיות", וכל
מה שאתם עושים זה רק לרטון ולהתלונן ולעשות כל דבר שביכולתכם
כדי למרר את החיים שלי. אז אולי במקום להרוס אחד לשני את
החיים, תתחילו להתייחס אליי כמו בן אדם?!". הטון האחרון בנאומו
של הנער היה כה חזק עד שמוטט את מה שעוד נשאר מבניין העירייה
המפואר שהוקם לפני דורות רבים. בדרך כלל, בסיפורים שכאלו, היה
אמור ראש העיר להבין בטעותו ולהתחיל לבכות על כתפו של הנער
ולבקש מיליון סליחות על הדברים שעשו לו הוא וכל תושבי חרסיה,
אך סיפורינו זה אינו סיפור מן השורה.





לפתע החל להתפורר ראש העיר. זה היה בהתחלה הכובע שעל ראש, אחר
כך התפוררו עיניו, ולבסוף כל מה שנשאר ממנו היה אלא רק ערמת
אפר קטנה. הנער הסתכל בתדהמה על הערימה שרק לפני שנייה הייתה
אדם חרסינה חי ונושם. "שמישהו יביא לפה מטאטא ויעה מהר", צעק
בניסיון נואש להזעיק עזרה. אך כל העיר השוקקת שהייתה מסביבו
וכל האנשים אשר שוטטו להם ברחוב הראשי היו עתה לערמות קטנות של
אבק, מפוזרות באקראי מסביבו. הנער הבחין בספסל, אשר עליו ישב
איש מבוגר אשר כתב בנמרצות בפנקס שבידו. האיש היה כבן 60 וחבש
לראשו מגבעת ישנה, על עיניו נחו משקפיים עגולות ועל מצחו נשפכו
תלתליו האפורים. הנער התקדם אל עבר האיש המוזר אשר לעורו היה
גוון מוזר כזה, כאילו שלא היה עשוי משום חרס. הנער הגיע, אל
הספסל והתיישב לי האדם. "מה אתה עושה?" , שאל אותו הנער, "כותב
את סיפור חייך", ענה לו האדם בלי להפסיק לכתוב. "כותב את סיפור
חיי? משמע זה שאתה האדם ששם אותי, נער מפלדה, בעולם של
חרסים?", שאל אותו הנער , כאשר ניתן היה לשמוע בקולו את הבלבול
מתערבב עם הכעס. "כן, מצטער אם נפגעת או משהו", אמר הכותב, "
אבל בימים כמו שלנו סיפורים כאלו הם הדבר. אנשים אוהבים
אירוניה ומחפשים דמויות יוצאות דופן להזדהות איתן. ומה יותר
יוצא דופן מנער פלדה באמצע עיר חרסינה?". "אז אני נוצרתי בשביל
האירוניה? בשביל לשעשע אנשים בכך שאני לא יכול לחיות חיים
נורמלים?", על לחייו של הנער התחילו לזלוג דמעות כבדות, "באיזה
מין עולם חולני את חיי???". "חולני מאד", ענה הכותב לשאלה
הרטורית, "חולני מאד". "וסוף טוב? זה מוכר אצלך?" ,שאל הנער,
"לא ממש", ענה הכותב. " חבל....", הנער חטף מידיו של הכותב את
הפנקס ואת העפרון והחל לכתוב בנמרצות.
"ונער הפלדה חיי לו באושר ועושר בארצם של אנשי המתכת האדיבים,
ויותר לא היה צריך לפחד שהעולם מסביבו יתפורר לו בידיים...
והנער היה מאושר..."

וכך היה....







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני מושלם ללא
עוררין.


(באופן יחסי
כמובן).





אביה האיום,
באגוטריפ מטורף.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/4/03 12:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלעד יובל

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה