שתיים בצוהריים, שיא החום.
גם אתמול זה היה שיא החום, באחת-עשרה בלילה. או שאני מעגלת
שעות, דקות או שניות. אבל זה לא משנה.
כי היה חם.
היה שיא, החום.
הריח שלך, רווי זיעה וסיגריות ישנות, נצמד אלי והיה לחלק ממני,
ובגדיי, לא הצליחו להגן עלי, כתמיד.
הרגל שלך, בין רגליי. ואני מרגישה אותה נוגעת בי ומתחככת,
ואותך נוגע בי איתה. אני מרגישה אותך מרגיש אותי, אותה.
הפה שלך, רחב שנח כמעט על פי ואני נרעדת רק מעצם המחשבה.
העיניים שלך.
העיניים שלך מתקרבות לעיני, לאט ובטוח, ואני לא משפילה מבט, לא
נרתעת. מסתכלת עלייך בחזרה ורואה את עצמי משתקפת, ואותך משתקף
בי. העיניים מלטפות אותי- אם לאט או מהר, אבל עידני-עד, הן
עוברות עלי ולאט, או מהר או עדיני-עד, מקלפות ממני או בגדי,
אחד אחרי האחד, ואת כל המחסומים, החומות והסודות, את כל
השקרים. הן חושפות אותי, כל גופי. נכנסות וצופות, בלא מחסומים,
בנפשי. אני רואה אותך מתנשם, מתנשמת לרגע בעצמי, ואז הן חודרות
אלי. במבט עמוק, רחוק וקרוב מדי, אלי. מבט מקיף, שכולל את כל
מה שראו וידעו, עלי ועל כולם, ואת כל מה שרצו לראות בי. אני
ממשיכה להסתכל לך בעיניים, לא משפילה את מבטי. אתה בתוכי, נע
בתנועות קצובות ומעמיק את חדירתך אלי. אתה יודע הכל. שנינו
מתנועעים לפי אותו קצב אילם.
הריח שלי, הוא כבר ריחך.
הרגל שלי, מתחככת ברגלך.
הפה שלי כבר כמעט בשלך.
היד שלך. היד שלך רואה את עצמה בתנועה לעבר כתפי, גולשת במורד
גבי ואוחזת אחיזה חמה במותניי.
אבל היא מחכה לשלי.
היד שלי.
והעיניים שלי, העיניים שלי מסתכלות עלייך, לא משפילות מבט, לא
משפילות את עצמן ואותי. רק צוחקות ובוכות עם שלך:
אתן רואות?
אתה רואה מה הפסדת?

אני.

הולכת.