נגיד שאתם קמים יום אחד בבוקר, פותחים את העיתון, יחד עם הכוס
קפה או תה, או מה שזה לא יהיה, ובמקום שאתם מצפים למצוא את
המעללים הפוליטיים של אתמול, נמצאת כותרת גדולה: "נמצאה התשובה
לאמת של היקום והכל", או משהו בסגנון.
ונגיד שאתם ממשיכים לקרא, ומגלים שהוכח מעל לכל ספק, מדעית,
תיאולוגית, פסיכולוגית, או בכל תחום שאתם רוצים, שהתשובה היא
משהו כמו 42, ושהשאלה המתאימה היא:" בכמה דרכים על אדם להלך?"
, כמו במדריך הטרמפיסט לגלקסיה, או נגיד לחילופין שהתשובה היא
איזו קלישאה ישנה או פתגם שכולם כבר הכירו ממזמן, או אפילו
איזו אמת נשגבת ומדהימה.
לצורך הנושא שאני רוצה להעלות זה לא חשוב, הכל אותו דבר. בכל
המקרים באה השאלה- מה עכשיו? או- לאן ממשיכים?

אני מניח שהרבה אנשים מבינכם הקוראים, יגידו לעצמם:" זה ברור,
אני הולך ללכת לפי האמת, ולקבל אותה." שזה באמת טוב ויפה וכל
הכבוד לכם, כל עוד האמת לא נוגדת את כל מה שחשבתם אי פעם
ושהלכתם לפיו 20 שנה, 30, 60 או אפילו יותר, פחות או איפושהו
באמצע.
במקרה הזה, מה אז? "להשתנות"? קל להגיד, אבל זאת לא אופציה,
במיוחד אם מאז ההתבגרות אתם נוהגים אחרת. להתאבד? עכשיו שאתם
יודעים הכל, מוות זה כבר לא בריחה, וסביר להניח שהאופציה לא
ממש תספק אתכם כחלופה. מה שנשאר זה להעביר את הנצח בניסיון די
עקר להשתנות, כי קשה לקבל דברים כמו שהם ככה, ביום אחד.

ונגיד שאתם דווקא מצליחים להשתנות, או לחילופין, האמת- זה בול
מה שחשבתם. נגיד שאתם יכולים לשים עכשיו מערכת הגברה באוטו,
לסוע ברחוב, לצפצף ולצעוק "אמרתי לכם!!!", במידה וזה תואם את
האמת, כמובן. מה אחרי זה? אחרי חצי שעה עד שעתיים זה  בטח
ימאס, ותתחילו
לתהות מה עושים עכשיו? עכשיו, כשהאמת הפרטית שלכם, שנהגתם
לפיה, האמונה האינטימית שלכם, היא נחלת הכלל, אין מה שיבליט
אתכם. ואולי אתם בסדר עם דעת כלל גורפת, עם חוסר של אי הסכמה,
אתם לא חייבים לבלוט (למרות שאני מאמין שאחרי מספיק זמן, זה
יחסר לכל אחד, ונצח זה המון זמן). במקרה הזה מתעוררת הבעיה
השניה, או השאלה השניה, לאן ממשיכים מפה? כי אין יותר למה
לשאוף. טיפסתם על האוורסט, הגעתם לכוכב הכי רחוק, והמשכתם עוד
קצת לתוך הכלום, כדי לוודות מה יש שם. ובנאדם חייב לשאוף
למשהו, והאדם שיכחיש את זה הוא עיוור, כי מהרגע שנולדים יש את
השאיפה- כילדים קטנים אנחנו מתחפשים למה שאנחנו שואפים להיות,
מפתחים פנטזיות, שרק הופכות ליותר ריאליסטיות עם הגיל, והופכות
לשאיפות של ממש, ואפילו הרצון להגיע למצב של לעשות כלום עם
החיים, גם הוא שאיפה.
ושוב נגיע למצב של בלבול, ואפילו יותר גדול מלפני שידענו את
"התשובה".

ולכן, בעקבות מצבים אלו, אנחנו מגיעים לתהייה, האם האדם באמת
רוצה לדעת הכל? התשובה האינסטקטיבית היא כן, כי האדם הוא חוקר
וסקרן מטבעו. אבל אם אנחנו רוצים לדעת הכל, מדוע אנחנו מסיטים
את עצמנו מדרך המלך ע"י פיזור דעות, סמלים וחפצים, תחרויות אגו
מטופשות, וחוסר גיבוש בקירבנו? מדוע אנשים שנוסעים למזרח לחפש
את עצמם, ולא צריך להיות גאון כדי להבין שאחרי שעוזבים מסגרת
קבועה כמו הצבא, יש צורך לייצב את עצמך מחדש, מגיעים סתם
לטיולי נופים, או לחוויות סמים? נראה שהאדם מחבל בסיכוייו
למצוא את האמת, כנראה מכיוון שהוא חש באיום של האמת, וכנראה
שהמיתוס של מגדל בבל לא קיים מראשיתנו סתם. אבל בכל מקרה, זה
לא הנושא שרציתי לדון בו, אלא דיון אחר, שהתעכבתי עליו מעט.

הנושא שבאתי לעסוק בו הוא האופציה השנייה. האופציה הראשונה-
ה"כן"- קיום אמת שכזו, כבר הוצגה על ידי בהקדמה. האופציה
השניה- ה"לא"- הקביעה כי אין אמת כזאת, הוא הנקודה שרציתי
לעסוק בה.
ונגיד באמת שהיו קובעים שאין אמת כזאת? שהיקום הוא אוסף של
אקראים? שהחיים הם באמת מה שעושים מהם? התשובה היחידה שעולה
בראשי היא- כלום. בני האדם לא היו נבהלים, השמים לא היו
נופלים, אלא כולם היו ממשיכים באמונותיהם ובחייהם, אולי מתוך
אי קבלה, אבל אני חושב בגלל שלא יהיה שינוי במצב, שהסטאטוס קוו
ישמר, שההכרה שאין אמת והיקום מסתדר באנרכיה תהיה רק הודאה
רשמית של כולם במצב של החיים כמו שהם היום, בלי תשובה.

אני יודע שאת זה אפשר לסתור בקלות, למעשה את כל המאמר אפשר
לבטל בהינף יד, בגלל שאני בן 16 וחצי, בגלל שאין לו שום ביסוס,
בגלל שאין לי ניסיון בחיים, אבל זה לא משנה לי.
אני רק מציג את האמת שלי, בזמן הנתון. אני אומר שהניסיון למצוא
את האמת הוא הרה אסון, ושאין צורך לגלות את האמת, אלא רק למצוא
את האמת האינטימית שלכם, את הכוח העליון שלכם (וכל אחד מאמין
בכוח עליון, אפילו אתאיסטים, כי גם מדע הוא דת שמבוססת על
הנחות ואמונות עיוורות שנקבעו ע"י אנשים בעלי תואר.). אני רק
מבקש ממכם, אם אתם מסכימים למאמר, ואם לא, למצוא את האמת שלכם,
עמוק בתוככם, שמושפעת מהסביבה, אבל לא יותר מדי, ולהתמיד בה,
לפני שיהיה מאוחר מדי, כי סוגרים לנו את החופש ליצור אמת.