"את יכולה להיכנס עכשיו" הוא אמר באדישות יתרה.
זה כבר התחיל להפחיד, אמנם ידעתי מה אני אמורה לעשות כשאני
אגיע לכאן, אבל בכל זאת.
"אל תדאגי, זה הליך רגיל".
לא לדאוג? הוא לא עובר את זה, אני זאת שצריכה להרגיש מחטים
עוברים דרך העור שלי. אבל בכל זאת, הוא היה חייב לעבור את זה.
זאת אומרת, כדי להגיע למצב שהוא בו עכשיו.
"תשבי פה", ראיתי כסא ברזל עם רצועות, אתם יודעים כדי לקשור את
הידיים והרגליים.
"למה בדיוק עשית את זה?" הוא שאל.
"אהה, אז עכשיו הפכת לפסיכולוג?" מה? אני לא אוהבת כשאנשים
נכנסים לי לחיים.
"רק רציתי לדעת. את מבינה, הרבה בנות עוברות פה ולכל אחת יש
סיפור משלה. אחת כדי לנקום בחבר, אחת כדי להחזיק בו, אחת כדי
לנקום בהורים....".
"דבר ראשון, למה אתה מספר לי את זה? ומה, בנים לא עברו את
התהליך? רק בגלל שאנחנו בנות אנחנו עושות שטויות?" הייתי
עצבנית, מה לעשות כשאת גדלה בחברה שהופכת אותך לפמיניסטית?!
"אני לא אומר שבנים הם מושלמים, בעצם היו פה יותר בנים מבנות
אז...."
"אז אל תשאל אותי דברים קשים" קטעתי אותו.
"אני מצטער, פשוט רציתי לדעת".
"ולמה בדיוק את עשית את זה?" שאלתי בתוקפנות.
"עשיתי מה?" הוא שאל בתמימות.
"בטח היה משהו שהכניס אותך למצב הזה".
"לא, אני לא כמוך, אני נולדתי כזה".
"מה זאת אומרת נולדת כזה?"
"עם העור, הצבע, התשוקה למאכלים".
"ולא התחרטת על זה אף פעם?" שאלתי.
"לא, אני מרוצה מהמצב שלי".
"יפה".
"טוב תשבי ואנחנו מסיימים עם זה בן רגע".
ישבתי על הכסא, הטיתי את ראשי לאחור והוא התחיל.
בהתחלה זה היה בדיוק כמו שזכרתי כשהכלב הזה נשך אותי, קצת
כואב. אבל זה הפך לעינוי של ממש, הרגשתי סכיני גילוח בעור שלי,
העיניים נהפכו אדומות והדם התרתח.
ואז..... בשניה זה עבר.
"סיימנו, את יכולה לצאת".
"מה, זה עבר" אבל למה זה היה כל כך כואב?" שאלתי.
"את יודעת, זה קצת קשה העניין הזה, במיוחד שמרוב כל הקליינטים
אני מרגיש מלא ועייף".
"אז כנראה שלזה שיבוא אחריי יהיה יותר כואב, הא?"
"לא, בעצם עכשיו אני מסיים, את רוצה אולי טרמפ הביתה?" הוא
שאל.
"סבבה" עניתי, יצאנו ונכנסנו למכונית שלו.
בדרך התחלתי לספר לו הכל. אתם מבינים, הדבר שהתחיל הכל היה
נדב. לפניו, הכל היה עוד סתם יום בחיים. נדב היה הילד החדש
בשכבה, בהתחלה כולם התייחסו אליו בהתאם אבל אז המצב השתנה והוא
הפך למלך העולם.......... 'בנות מכל קצה'.
איך שאני שונאת את הדרך בה בנות מתנהגות כיום, למרות שזה לא
היה בשליטתן. חוץ מהיופי שלו היה עוד משהו שהם לא שמו אליו
לב.
הוא היה אמור לבחור, בטח אתם אומרים לעצמכם מה זה לבחור? כן,
כן הוא היה אמור לבחור וכל הבולשיט הזה של 'מרוב עצים לא רואים
את היער' לא עבד לגביו, כי הוא התביית ישר על המטרה.
לצערי, אני הייתי המטרה. סתם מכשול בדרך לצמרת.
יום אחד הוא התקרב אליי עם הכלב שלו, באותו זמן טיילתי בפארק.
"היי סיוון" הוא קרא לי.
"היי נדב" עניתי לו.
אתם מכירים את האנשים האלו עם העיניים החודרות, בטח שכן, הוא
היה אחד מהם.
הוא הסתכל עליי ואז...
"אההההה" פרצתי בצרחה אוימה, הכלב שלו נשך אותי והרגל החלה
לדמם.
אחרי חודשיים וחצי של טיפולים יצאתי מבית החולים. ת'אמת, יצאתי
קצת רעבה.
נדב התנצל והתחיל להסביר לי על המצב שלי, הוא אמר שהוא זה
שנשלח לטפל בי אבל הכלב הקדים אותו.
"מה זאת אומרת?" התחלתי לצרוח, לא מאמינה.
"את לא צריכה להיכנס לפאניקה או משהו, פשוט יש כמה דברים שאת
צריכה לדעת כדי ללמוד לחיות עם זה".
"אני לא רוצה לחיות עם זה, אני רוצה שזה יעבור".
הוא הסביר לי הכל, זה כמו מצב רגיל רק עם כמה שינויים.
הוא גם אמר לי שיש מקום שאני יכולה לצאת מזה ושאם ארצה להשתחרר
(רק אחרי חשיבה רבה- כמו שהבטחתי לו), יש מקום להפוך לזה שוב.
שנה וחצי אחרי שהתרגלתי לחיים האלו החלטתי לחזור למה שהיה מאין
זיכרון עבר. הלכתי למקום שנדב סיפר לי עליו, היה קצת ריק ואיך
שזה התחיל ככה זה נגמר.
בתקופה של חודש ניסיתי להישאר במצב שאנשים קוראים לא 'רגיל',
מאין גמילה כזאת, אבל לא יכולתי. חוסר השליטה המם אותי ונכנסתי
לדיכאון.
עכשיו כבר השלמתי עם המצב אחרי הנשיכה. אתם מבינים, בני האדם
של היום, הם חיים בינינו אבל אף אחד לא רוצה להפוך בחזרה למה
שהוא היה לפני ההפיכה לערפד.