[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבא קריר
/
צ'ארלי מנסון הישראלי

הבוחנת רשמה משהו במחברתה. אני שונא כשמישהו רושם עלי דברים
בלי שאני יודע מה הוא רושם.
חוץ מהבוחנת שישבה מולי בשולחן ישבו עוד 2 פסיכיאטרים בכירים
עם חליפות מ 2 צדדיו של השולחן הלבן. אני ישבתי בכיסא מיוחד
כשידי קשורות באזיקים מאחורי הגב. שלושת השוטרים עמדו 2 ליד
הדלת הנעולה של החדר והשלישי מאחורי.
אני שונא כשמישהו עומד מאחורי.
הבוחנת שאלה אותי עשרות שאלות מוזרות ועשתה לי כל מיני מבחנים.
חלק מהמבחנים היו די נחמדים חוץ מהעובדה שהייתי קשור באזיקים
עם הידיים מאחורי הגב. למשל המבחן שבו היא הראתה לי תמונה ואני
הייתי צריך להגיד מה הבנאדם חושב.
אחרי 3 שעות בערך כולם קמו חוץ ממני והבוחנת אמרה: "מחר באותה
שעה." כולם יצאו מהחדר מלבד השוטר שהמשיך לעמוד מאחורי. ברגע
שהיינו לבד שנינו לחש לי השוטר: "אתה יצור מגעיל אתה גורם לי
בחילה. אני מחכה לרגע שבו אוכל להכניס לך מכות עד שתמות. אתה
יודע שאתה הבנאדם השנוא ביותר בארץ?"
בזמן שאמר את הדברים הוא פיצץ לי את הפרצוף עם האגרופים שלו.
שתקתי.
ידעתי שלא משנה מה אני אגיד זה רק יגביר את עוצמת המכות
שחטפתי. חיכיתי לרגע שבו יכנסו השוטרים האחרים ויחזירו אותי
לתא שלי. הרגע הזה הגיע אחרי דקה בערך. ידעתי שהשוטרים ידעו על
המכות שאני חוטף וידעתי גם שהם באו לאט בכוונה כדי שאקבל קצת
מכות.
כל הדרך אל התא שלי חטפתי בעיטות ובוקסים לפנים. כל השוטרים
בני זונות. ברגע שזרקו אותי לתא שלי נשכבתי על הרצפה. הפרצוף
שלי היה מנופח וכואב ואני עצמתי את עיני וניסיתי להתנתק מגופי.
להתנתק מהחיים.
התעוררתי כמו תמיד מדפיקות על הסורגים. זה היה השוטר בן-דיין.
זה השוטר שאתמול עמד מאחורי. זה השוטר שהכי שונא אותי. זה
השוטר הכי מניאק במדינת ישראל. יום יבוא ואני אתנקם בו.
אם הייתי בכלא רגיל לפחות היו לי אסירים אחרים לדבר איתם. אבל
פה לא ראיתי אף אחד חוץ משוטרים, פסיכיאטרים עם חליפות שאף פעם
לא מדברים, ובוחנת.
בן-דיין הגיש לי את המגש של ארוחת בוקר. הוא כמובן ירק לי לתוך
האוכל כמו תמיד.
"בתיאבון זבל", אמר.
לא עניתי.
רק חשבתי לי איזה תענוג יהיה להתעלל בבן-דיין כשהוא יפול לידי.
למרות שזה נראה כמעט בלתי אפשרי בגלל השמירה פה. אבל הייתי
חייב תקוות כדי לשרוד.
בערב שוב הייתי בחדר עם השולחן הלבן והבוחנת. היא הייתה יפה.
דיברה בשקט ובניגוד לשוטרים החארות היא התייחסה אלי כאל בן
אדם. לאחר שבירכה אותי בערב טוב אמרה: "היום אנחנו נעשה מבחן
קצת שונה. אני אתן לך דף ואתה צריך לצייר ציור בנושא שאומר לך.
לכל נושא תהיה לך דקה אחת לצייר."
הבוחנת פנתה לאחד השוטרים: "בשביל המבחן הזה צריך להוריד לו את
האזיקים".
בן-דיין קפץ: "לא מורידים שום אזיקים. אסור לתת לחרא הקטן
אפילו שניה של חופש בידיים. מי יודע מה הוא יעשה."
למזלי בן-דיין היה שוטר עם דרגה נמוכה מספיק כדי שלא יתיחסו
לדבריו. האזיקים הורדו למרות התנגדותו של בן-דיין שהוחלף בשוטר
אחר והוצא מהחדר.
אחד השוטרים הניח דף חלק ועיפרון מולי ונעמד מאחורי. הבוחנת
שמה שעון גדול על השולחן ואמרה: "יש לך דקה לצייר ציור בנושא:
אהבה". היא לחצה על השעון.
לקחתי את העיפרון בידי, כשהחוד כלפי מעלה ולא כלפי הדף. בתנועה
מהירה תקעתי את העיפרון בבטנו של השוטר שעמד מאחורי והוצאתי לו
את האקדח.
עוד לפני שעברה הדקה 2 הפסיכיאטרים ושלושת השוטרים שכבו על
הרצפה כשמוחם מפוזר בחדר.
הבוחנת עדיין ישבה מולי והייתה רגועה כאילו ידעה בדיוק מה הולך
לקרות והייתה מוכנה. יותר מזה, היה נדמה לי שהיא ממש קראה את
מחשבותי שהיו "אני בחיים לא יפגע בה". היריה הבאה שיריתי שחררה
אותי מהאזיקים של הרגליים. קמתי ולקחתי לכל השוטרים-לשעבר את
האקדחים. הבוחנת אמרה בקול שקט כרגיל: "זה היה מרשים ביותר כמו
בסרט של סטיבן סיגל או משהו כזה."
"תודה", עניתי. ואז נכנס בן-דיין בליווי 3 שוטרים.
בתנועה מהירה אפילו יותר ממקודם עם העיפרון הרמתי 2 אקדחים אחד
בכל יד והתחלתי לירות.
עד שנפלו ארבעתם יריה אחת שלהם הספיקה לפגוע לי ביד שמאל.
הכדור עבר דרך היד ויצא מהצד השני. ירד לי דם בכמויות.
הבוחנת קמה, קרעה משוטר עם מוח שפוך את החולצה וקשרה אותה על
היד שלי כדי לעצור את הדימום.
הסתכלתי על הנוכחים בחדר. 2 שוטרים היו עדיין בחיים כשאחד מהם
הוא בן-דיין שחטף יריה בכתף. חיסלתי את השוטר החי על ידי ירייה
לתוך האוזן (הוא שכב על הצד), ובן-דיין זכה לבעיטה בפרצוף
שגרמה לו לאבד את ההכרה.
"יש עוד שוטרים באזור?", שאלתי את הבוחנת.
היא ספרה את הגופות ואמרה: "לא, חיסלת את כולם".
הבטתי בחדר. המראה היה נחמד. 7 שוטרים מתים כשלאחד מהם תקוע
עיפרון בבטן, 2 פסיכיאטרים עם עניבות אבל בלי מוח, ובן-דיין
מחוסר הכרה.
יצאתי מהחדר עם השולחן הלבן שעכשיו כבר לא היה לבן וגררתי את
בן-דיין לכיוון התא שלי. קשרתי אותו עם אזיקים לסורגים.
הבוחנת נגעה לי בכתף ואמרה: "יקח לו כמה זמן לחזור להכרה, וזה
לא כיף להתעלל באדם כשהוא מעולף. אז מה אתה אומר נשתה משהו
בנתיים?"
יש לציין שהופתעתי מאוד מהתנהגותה של הבוחנת. רוב הבחורות היו
מתעלפות או משהו אם הן היו נוכחות בחדר שבו נשפכים 9 מוחות לכל
עבר. אבל הבוחנת הייתה אפילו יותר רגועה ממני.
בדרך לחדר האוכל של השוטרים אמרתי לה: "בוחנת אני מתפלא
מהתגובה שלך למה שעשיתי".
הבוחנת אמרה: "א',  יש לי שם, רותי, אז אל תקרא לי 'בוחנת'.
ב', ראיתי איך הסתכלת עלי במבחנים וידעתי שלא תפגע בי, לכן לא
פחדתי.
ג', הכנתי את המבחן עם הציורים במיוחד בשביל לספק לך כלי נשק.
אני לא מאמינה שהשוטרים היו כל כך מפגרים ונתנו לך עיפרון
ביד."
"תודה רותי", אמרתי, "בואי ניקח את הקפה ועוגה לתא שלי ונחכה
שבן-דיין יקום. עכשיו זה זמן לנקמה".
בן-דיין התעורר מדפיקות על הסורגים. זה הייתי אני. הוא נראה
מופתע מאוד והכתף שלו נראתה בדיוק כמו כתף של בנאדם שכדור של
אקדח עבר עליה.
לקחתי פרוסת עוגה וירקתי עליה. זרקתי אותה על פניו של בן-דיין
ואמרתי: "בתיאבון זבל !!!!!"
הרגעים הבאים היו הדבר הכי טוב שקרה לי בתא הזה.
בעזרת האקדח הורדתי לבן-דיין אצבע אחרי אצבע. כשנגמרו האצבעות
עשיתי הפסקה קלה ולגמתי מעט נס קפה.
הרצפה של התא שלי לא ידעה מעולם כמות כזו של דם.
הכרתו של בן-דיין ריחפה באויר ואני אמרתי: "איזה בעסה שאין פה
סכין".
הבוחנת הושיטה לי סכין ואמרה: "זה מהחדר אוכל".
"רותי, אין כמוך", אמרתי. לקחתי את הסכין מידיה והורדתי
לבן-דיין את האוזן כמו בסרט כלבי אשמורת.
בן-דיין היה כזה בן זונה שאני שקלתי לעצור לו את הדימום כדי
שהוא לא ימות מהר מידי אבל כבר נמאס לי מהמקום הזה ורציתי לעוף
משם כמה שיותר מהר. אז אמרתי לרותי: "בואי נעוף מפה".
תקעתי את הסכין בין רגליו של בן-דיין וסיימתי עם בעיטה ישירה
לאיפה שהייתה לו פעם אוזן.
רותי לקחה אותי לביתה וטיפלה לי ביד הפצועה. למחרת טסנו לארצות
הברית במטרה להיות כמו מיקי ומלורי מהסרט רוצחים מלידה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
באוסטרליה לא
הולכים הפוך.


אחד שהיה וראה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/5/01 13:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבא קריר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה