צהוב, לאן שלא מסתכלים, צהוב. זה הנוף שתמצאו באמצע הדרך בין
באר שבע לאילת, יש אנשים שיגידו שזה הנוף האהוב עליהם, ההרים
האימתניים, המישורים רחבי הידיים, השקט הנפשי ששורר במקום אותו
יד אדם לא טרדה מאות שנים. כן, יש כל מיני סוגים של אנשים.
ובלב הצהוב הזה, מושב גרופית, שלט ירוק שמסמן לרדת מהכביש לדרך
עפר שבסופו של דבר תוביל למקבץ בקתות מקסימות בלב המדבר. יש
אנשים שיאהבו כל דבר.

ובאחת הבקתות, גג קש מעל ראשו, מחצלת קש מתחת לרגליו המפותלות
בישיבת לוטוס, יושב הגורו הגדול, גורו גמג'י, לשעבר אלעד. נדמה
שהאוויר בבקתה לא זז מזה זמן רב, ושקט תהומי רובץ במקום מלבד
"המממ...." דק ביותר ומתמשך שיוצא מפיו של הגורו הגדול אשר
פניו שרויות תמיד בהבעת השלווה המוחלטת.

החסידים משאירים דרך קבע קעריות מים ומזון צמחוני ליד דלת ביתו
של הגורו אך רבים מהם ידעו להגיד שרק לעיתים נדירות צורך הגורו
אוכל גשמי, שהרי נשמתו מוזנת ישירות ממאגרי האנרגיה הקוסמית של
היקום. חסיד נוסף יושב דרך קבע על מפתן הדלת עם פנקס הרשימות
המקודש מוכן ומזומן לרשום כל מילה שתפלט מפיו של הגורו.

ולעיתים, כששורה עליו הרוח, או למעשה כשעוזבת אותו הרוח והוא
שב למישור הקיום החומרי, האנושי והצהוב, מכנס גורו גמג'י את
החסידים ומעניק להם את פניני החוכמה האחרונות שליקט במישורי
הקיום העליונים, ובשיחותיו עם הישויות שאין קץ לתבונתן.

ואם מטייל שתעה בדרכו, או חסיד חדש ששמע על מעללי הגורו בטיבט,
הגיעו לגרופית, החסידים ישמחו לספר להם את הסיפור על אלעד שרק
סיים לשרת ביחידה קרבית, נפרד מחברה שלו ומהמשפחה שלו וטס
להודו לחפש שלווה נפשית. והתלמד אצל טובי היוגים, ולמד טכניקות
עתיקות שנשכחו מהעולם, והשתתף בסדנאות שתיקה בהרי טיבט, ורקד
לאור הירח במערות בנפאל, והגיע לדרגות שלווה שהשתוו רק לאלו של
הגדולים ביותר. ואז תבוא רשימת מעשי הניסים שחולל, איך שהרגיע
דוב זועם במבט יחיד ואיך שהציל פרה קדושה בהודו שעמדה באמצע
מסילת רכבת, בכוח מחשבתו בלבד והרשימה ארוכה והסיפורים יימשכו
אל תוך הלילה.

וכל אלה אינם מפריעים לי לשקוע שוב במצולות המוכרים, מדיטציה
זה כמו לרכב על אופניים, העיניים נעצמות, רעשי הרקע נעלמים
לתוך המיית המנטרה הנצחית, המחשבות נאלמות דום כדי להיפרד
מהמיתרים הדקים שקושרים אותן למודעות, השרירים נרדמים, נכנסים
לקיפאון ומותירים לאנרגיית הגוף לעבור ולהתרכז בצ'אקרת הלב,
ובצליל 'טינג' בלתי נשמע, ה'נשמה' או כוח החיות או כל שם אחר
שניתן לזה לפי כל אסכולה, נפרדת מהגוף משאירה רק מספיק כדי
לתחזק פעימות לב מינימאליות ונשימה פעם בכמה דקות. ואני מרחף
מעל עצמי, שוב בתחושת הקלות הבלתי אפשרית הזאת, רק עוד קצת
ריכוז והתמקדות ואני נורה כמו קרן לייזר לבנה לתוך האינסוף
ואני מתגשם בחדר השחור וחוצה אותו ואת סבך המסדרונות הפתלתלים
רק מתוך ידיעה והיכרות רבת שנים וניסיונות אין ספור, שהיו
מוציאים מדעת כל נפש לא מאומנת שהייתה נכלאת אליהם בטעות,
ומגיע לריק המוכר בו פגשתי את כל אותן ישויות חכמות מהן למדתי
את כל הידע שלי.

והפעם אני פוגש את המורה הראשון שלי, מינגג'ה, והישויות שלנו
מזהות אחת את השנייה למרות שאין לאף אחת מהן צורה ממשית
ובמישור הזה הכול אחד הוא.
"בני גמג'י, הגיע הזמן המיוחל, ההארה הרוחנית מצאה אותך" חשב
לי מורי היקר.
כמובן שהתרגשתי, אבל היטבתי להירגע שמא אאבד את הריכוז הדרוש
לקיום.
"תודה לך מורי הגדול מינגג'ה, לכבוד הוא לי שאתה הוא זה שההארה
בחרה להוביל אותי אליה"
והוא הוביל אותי לדלת פשוטה למראה, עם שלט פשוט כמו בצבא
שמציין 'הארה רוחנית', חריטה לבנה על פלסטיק כחול.
"זו הדרך ?" שאלתי בתמיהה משועשעת,
"כן, בני, ואתה יודע שרק מעטים מאוד זוכים לראות אותה"
"ואני..."
"אתה הוכחת שלווה שאין כמותה, מסירות ודבקות, והדלת התגלתה
בפניך, אתה יודע שזו הדרך היחידה, אחרי הכול אני לימדתי אותך"
והמורה הוותיק חייך אליי, אפילו עכשיו עדינות ורוך קורנות
מהווייתו והוא פתח לי את הדלת.

"יעל?, מה את עושה פה?!"
"אני ההארה הרוחנית שלך"
"את מה?"
"ההארה הרוחנית שלך, הדבר הזה שאתה מחפש כבר 15 שנה"
"אבל..." הדמות של יעל היטשטשה מעט וההוויה המטאמורפית שלי
איימה להתפוגג ולחזור לגוף הגשמי, נזכרתי בעצתו של גורו סוואמי
מינגג'ה בנוגע לשליטה על העצמי, נרגעתי והחזרתי לעצמי את
השלווה הפנימית לפני שהמשכתי בשיחה.
"איך את ההארה הרוחנית שלי? את זרקת אותי לפני 15 שנה"
"ומאז אתה מחפש אותי"
"לא נכון, אני מחפש שלווה"
"נו באמת אלעד, 15 שנה של לימוד וחקר עצמי ואתה עדיין לא כנה
עם עצמך?"
הסתכלתי עמוק לתוך עצמי וראיתי שם משהו חדש, מסתתר מאחורי
השלווה, גרעין קטנטן, ירוק, סגול, איך זה שאף פעם לא ראיתי
אותו קודם? הסתכלתי עליו מקרוב יותר ונזכרתי במריבה שהייתה לנו
לפני כל כך הרבה זמן, שלא הקדשתי לה מחשבה כל כך הרבה זמן,
ששכבה לה שם כל כך הרבה זמן. יכול להיות שהיא צודקת? ובעצם זאת
היא שחיפשתי אחריה כל השנים האלו? והכרתי בכך שהיא צודקת.
"אז מה עכשיו? כשמצאתי אותך?" שאלתי בהתרגשות
ויעל התקרבה ולחשה לי משהו באוזן.

"בת זונההה...", הצעקה הדהדה בין בקתות מושב גרופית מפרה את
הדממה ומתפזרת במדבר הצהוב.