[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רעות לוי
/
צרה או ברכה

אנשים
הסיפור הנ"ל לא בא לסמל כלום. פשוט דעה שלי. קחו את זה כמחזה
קצרצר או משהו דומה. פשוט קצר וחמוד. אפילו הגדרה לא יכולה לתת
לזה.


עד שנרגעתי לקח המון זמן... וכשקלטתי.. התקשרתי מהר לירדן -
חברתי הטובה ביותר.. עד שהצלחתי לקלוט את המשמעות של מה
שקרה... לא עמדתי בזה כבר, לא חזקה יותר כמו פעם... הייתי
חייבת! אז בכיתי..
ואיזה בכי, בכי שהצטבר שנים על גבי שנים, בכי עמוק וכואב..
הרגשתי שהוא לא רוצה להיגמר, וככל שניסיתי להפסיק אותו, להיות
חזקה-כך בכיתי יותר!!! ירדן כבר הייתה בחדרי, מתנשפת מהריצה..
היא לחשה בנימה מעט תוקפנית "לילך מה קרה?" שתקתי. לא הצלחתי
להפסיק לבכות... "לילך , מה קרה מתוקה?" חזרה ירדן על דבריה,
אך הפעם, בלחישה...
כשלא עניתי היא אמרה: תספרי לי מה קרה! אל תבכי ילדה יפה.. לא
מתאים לילדה כמוך, כל כך חזקה- לבכות... את חזקה מזה !!! לילך
שלי, מה קרה?"
לאחר כרבע שעה, היא הפסיקה לשאול, היא כבר הייתה לידי, מלטפת
את שיערי, מחבקת את ראשי.. מנסה להרגיע אותי.. ואני..? אני רק
המשכתי לבכות...לבסוף, כשהצלחתי להפסיק לבכות, תגובתי הראשונה
הייתה להתנער ממנה, וריצה.. קמתי מהמיטה, לא בטוחה מה אני
הולכת לעשות, אבל הגוף שלי אמר לי לקום.
אז קמתי, ומיד אחרי שקמתי, הגוף שלי אמר לי לרוץ לאמבטיה..
קמתי ורצתי.. שטפתי את הפנים שלי ואחר כך קינחתי את אפי
וניגבתי את פניי.. ורק אז- נשמתי עמוק.
"זה קשור אליו, נכון?" שתקתי, הסתכלתי במראה, הסתובבתי,
הסתכלתי לעיניה, והפשלתי את מבטי..
"ידעתי!!! איזה בן זונה, מה הוא עשה ה-פ-ע-ם?!?!"
"הוא לא עשה כלום.. הוא לא עשה כלום.." אמרתי, והיה אפשר לשמוע
את האכזבה בקולי.
"פששש.. פתחת את הפה! יפה, יפה זאת התקדמות!" שתקה לשניות מספר
ומיד אחר כך הוסיפה: "רגע, אם זה קשור אליו, והוא לא עשה כלום-
מסקנה שאת לא מרוצה מזה שהוא לא עשה כלום, לא כך?"
שבתי והבטתי בעיניה, תכולות, כל כך חכמות... תמיד קראה את
מחשבותיי... כנראה שהפרצוף הכלבלבי שהיה לי גרם לה להבין שהיא
שוב צדקה..
"אולי תפסיקי לשתוק ותספרי לי כבר מה האידיוט- לא עשה ?"
"הוא לא אידיוט!!!" צעקתי... היא עשתה לי פרצוף והשתתקה. הייתה
שתיקה במשך כדקה, עד שנימאס לה והיא יצאה מהאמבטיה לכיוון
חדרי- ואני? אחריה.
היא נעמדה זקופה, ואני לעומתה- התיישבתי על המיטה... לאט, לאט
הרמתי את רגליי על המיטה ואת ראשי הנחתי על הכרית...
מקופלת...מהופנטת - בקיר!
היא הביטה בי ולא ידעה מה להגיד, אף פעם לא בכיתי בגלל בחור..
ושנים שבכלל לא בכיתי!
היא לא ידעה מה לעשות... לבסוף החליטה לעשות משהו... היא באה
אליי.. התיישבה לידי במיטה וליטפה את שערי... ואני, מהופנטת
לקיר- שותקת.
"אמרתי לו..." לחשתי. "מה?! אבל למה?! אני חושבת שהיית צריכה
לחכות קצת כדאי להיות בטוחה! נהגת בטיפשות!" "הייתי חייבת!!!!"
קטעתי אותה.. "מה הוא אמר" שאלה.. באנחת אכזבה ממני.. ואני,
שכבר דומעת, ועומדת לפרוץ שוב בבכי, עונה לה- "כלום". "מה זאת
אומרת כלום?!"
"מה ששמעת! פשוט שתק- וליטף לי את השיער".
"טיפש!" כעסה.. רציתי להגיד שהוא לא טיפש... אבל ראיתי כמה היא
עצבנית, והעדפתי לשתוק.
"הוא לא יודע מה הוא מפסיד!" ממש צעקה..
השתקתי אותה.. אמרתי לה שלא תצעק! דאגתי שלא ישמעו הוריי- את
הדבר הנורא מכל, או שלא כל כך נורא? לא ידעתי כבר מה להחליט אם
זו ברכה או...."אני אוהבת אותו!" פסקתי.
"והוא, בשעת סכנה, עזב אותך! ממש גבר מה אני אגיד לך..."
"הוא מתגייס עוד פחות מחודש!! מה ציפית? שיתחתן איתי?!" הטלפון
קטע את דבריי.. "אולי... אולי זה הוא?" שאלתי.. והיא, כהרגלה,
לא סובלת המתנות.. ענתה מיד לקו, "כן עידו, לילך פה, שנייה"
"אחיך" הפטירה בקצרה וזרקה לעברי את האלחוטי. "עידו מה אתה
רוצה? לא, אני לא יכולה לבוא לקחת אותך!" זה 5 דקות הליכה!!
תבוא לבד!" ניתקתי, כל כך לחוצה, צועקת על כולם... ופתאום,
בחילה.
רצתי לשירותים.. והקאתי.. כאב לי כל כך.. איבדתי כל תיקווה,
וחזרתי לבכות.
כבר לא היה איכפת לי מי ישמע ומה ישמע, פשוט צעקתי: "ירדן אני
לא יודעת מה לעשות! לראשונה בחיי אני לא יכולה לשלוט על תהליך
ששולט עלי ויוצר עוד בנאדם בתוכי! אני לא רוצה ילד!!!!!! אני
לא רוצה לגדל ילד לבד! אני רוצה להתגייס! אני רוצה להיות כמו
כולם! אני לא רוצה להפסיד את החוויה הזו של הגיוס! אמרתי לו
שייתכן מאוד שאני בהריון והוא החוויר, עצר לרגע מללטף את שיערי
ואז המשיך.. אמרתי לו: יריב, אני אוהבת אותך! אני לא רוצה שזה
יפריד ביננו! אתה תישאר איתי נכון?
והוא שתק!!! שם הבנתי... שזה נגמר"
כמה דמעות זלגו על לחי, הן פשוט סירבו להפסיק לזלוג... לבסוף
נירדמתי, וירדן- לצידי... כמו חברה אמיתית..
בבוקר למחרת כשקמנו, היא הכריחה אותי לבוא איתה לגניקולוג..
היא התקשרה על הבוקר לקבוע תור ושמחה שאפשר עוד היום.
הוא הציע לי לעשות הפלה או פשוט ללכת על זה. שאלתי אותו כמה
זמן עוד נישאר לי להחליט... והוא אמר שלא הרבה ושהוא מציע לי
כבר ביום שבת הקרוב.
לא ידעתי מה לעשות, וירדן לא עזרה לי כל כך... היא אמרה שזאת
צריכה להיות בחירה שלי ושאם היא הייתה אומרת לי לעשות והייתי
מתחרטת- אז הייתי כועסת עליה, או להפך לא אומרת והייתי משאירה
ואז כל היום הייתי מתלוננת ומתעצבנת עליה..
נישארו לי 3 ימים להחליט. וממש לא ידעתי כבר מה לעשות... צקעתי
על כולם, הקאתי.. התעצבנתי.. ולא יכלתי לחיות!
לבסוף.. החלטתי שכן, לעשות את זה ולגמור עם זה! לא יכלתי לסבול
את זה יותר או לתת לילד לחיות בלי אבא.
הגיע יום שבת, פחדתי, שקשקתי.. כבר לא ידעתי אם אני כ"כ מוכנה
לעשות את זה... ירדן, כמובן, הייתה לידי, הרגיעה אותי.
אמרתי לה שאני כבר לא כל כך בטוחה שאני מסוגלת לזה.. והיא רק
לחשה, תיהיי חזקה, תיהיי חזקה.
הם הזריקו לי חומר הרדמה, בדיוק כשכבר הייתי בטוחה שאני לא
רוצה לעשות את זה... צעקתי...!
"זהו, זה נגמר..." לחשה לי ירדן, כשהתעוררתי.
לאחר 9 חודשים, נולד לי ילד קטן.. וירדן, שוב לחשה לי... זהו,
זה נגמר..
ותאמינו לי, היה שווה לצעוק ברגע האחרון שאני לא רוצה לעשות את
ההפלה... ולהרוויח, ועכשיו אני בטוחה בזה: ברכה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
דרישות מינימום:
1. תאהב אותי.
2. תאהב אותי
הרבה.
3. בברכה.
4. לטיפולך.
5. יום טוב.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/4/03 9:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רעות לוי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה