בא לי... לכבות את כל האורות...
להפשיט את כל הבתים, ולהוריד את הגגות...
להוריד מהכוכבים אבקה, לראות איש איש ישן במיטתו...
רק לטייל בין הבתים החשופים לאור הירח, ולראות את העפעפיים
שלהם נרעדים, כל אחד והחלומות שלו...
אני נוגעת למישהו בעפעף, מושכת בריס ומרימה את העפעף כמו שמיכה
קסומה, ונכנסת מתחת לעומק העין, אל תוך החלום... רוקדת באין
סוף הזה...
גולשת בעולמותיהם, שוקקת מראות ופלא
מעניין איך זה לישון בחלום של מישהו אחר
איך זה להתכרבל בתוך שמיכה של עפעף...
אוי! רק חסר שמישהו יקום וישפשף את העין להעיף את הג'וק המעצבן
שנכנס!
...התעוררתי
בתוך כל איש ישן יש סרט...
עכשיו אני מדמיינת בניין רב קומות, בעיר שנחה את לילה, אחרי
יום תוסס של יזע ופיח, טוהר זמני...
בכל קומה חלון...
איש ישן...
חולם...
מלחמת כריות בין אוהבים, נוצות מרחפות באויר הקריר החמים
הזה...
טיול בשדרה אפלת עצים...
נסיעה באוטובוס לעבר האופק...
פנטאסיה על השכנה מהקומה מעל, שבינתיים נאנחת בשנתה, והשכן
מעליה ואישתו, פוקחת עין ושומעת...
אני שומעת את השיר ההפוך שלי...
מזכיר לי זריחה כתומה ביפו העתיקה, דרך תריסים צבעוניים בדירת
פאר... שירת המואזין מבנינים עתיקים, עוברת עם רוח קלילה
בדקלים נושנים...
כל אנשי היום יום אותם הטרחנו פותחים את החנויות... מנעול
נפתח... מחיצה אפורה נפתחת... יושבים על כיסא פלסטיק מחוץ
לחנות, מנוע מזגן נדלק ומטפטף ליד לתוך דלי מחליד, כזבן
המזקין, מחכה ללקוחות בביתן שנשכח |