פתח את עינייך. התרגל לחשכה. התבונן על עצמך מבחוץ. תן לעצמך
לעבור את מחסום האשליה.

אני זוחל לאורך מחילה צרה ונטיפי קרח שקופים מפשירים ומטפטפים
על ראשי. טיפות קרות מחלחלות לי היישר אל התודעה היבשה. חש
נטוש, לאחר ששדוני חלומות ופיות ההזיה עפים ממני הלאה ומשאירים
לי לחצות לבדי את הגבול המפריד בין המציאות לאשליה.
עברתי את הגבול וכעת.. כעת אני נמצא בדרכי חזרה למציאות
הקריקטורית אשר בניתי סביבי-
הנה אני, הוד מעלתי, גופי הרפוי שרוע על הרצפה ורסיסי זכוכית
קטנים דבוקים לגבי. אני לא מזהה בתוכי שום רצון או אנרגיה לקום
מהקרירות המכאיבה-נעימה הזו, ובאופן כללי אוכל לומר שאני מרגיש
כמו תייר הצף על פני גב רצוף פצעים פתוחים, בים המלח. סדיסטי
משהו.
רצפת הפרקט הדביקה משמשת לי כבמה וקרניים ראשונות, החודרות
בינות לתריסים ומבשרות את זריחתו של כדור הברזל המלובן, מאירות
אותה באלומות אור דקות.
אני, השחקן הראשי, מנסה נואשות לייצב את עמידתי ותוך כך תר
בבהלה אחר תיבת הלחשן שעל הבמה הדמיונית שיצרתי לעצמי. משאני
נחרד לגלות שהיא איננה מאוישת, אני מבין שאיש לא יוכל לזרוק לי
איזו עצם ולייעץ לי באיזו רגל עליי להתחיל. אומרים שגם מסע בן
מיליוני מיילים מתחיל בצעד קטנטן, אולם אף אחד לא טורח לציין
עד כמה מסובך הוא הצעד, קל וחומר כאשר אתה משותק משכרות. כבר
שעות שאני מפחד לנסות, אך כעת הפחד מתחלף ברצון להשתין.
אני נתלה על דלפק השיש, ראשי כבד ומאיים לנשור לי מקצה עמוד
השדרה ולהתגלגל ברחבי החדר ככדור ביליארד תועה. ריאותיי
מתמלאות באוויר דחוס ואני נעמד ומצליח לזהות את הצל העקמומי
שלי ואת דלת הזכוכית החוצצת ביני ובין שדות אינסופיים של אספלט
שטוח. תחושת ניצחון עמומה מהדהדת לי בחזה על ההישג, אבל לך
תדע- אולי זה סתם רמז מטרים להתקף לב.
מקצהו השני של החדר יניב מטפס על הקירות כגריגור סמסא, לאחר
אותו גלגול קפקאי.
"איזה בזבוז" הוא נאנח בייאוש, "זו הבעיה עם האנשים כאן,
חושבים שזו התרופה למגיפה שהתפשטה ולא יודעים מתי להפסיק לקחת
אותה.."
כדון קישוט הוא נלחם עם מקל ספונג'ה במרבצים הצבעוניים המעטרים
את הפרקט, ערבוביה של אלכוהול על גווניו השונים, בייגלה
שמיניות ושאריות של אגו שהתנפח עד לכדי פיצוץ.
יניב פונה לרגע אליי-
"קובי, לא נראה לי שהיא תגיע.."
"אני לא מחכה לה" משקר- "אתה לא יודע שאנשים תמיד מגיעים כשאתה
לא רוצה שהם יבואו?"
הוא נאנח- "מה שתגיד, רק לך לישון.. אתה מחוק לגמרי מכל היום
הזה.."
יניב צודק. זה לא היה יום מוצלח במיוחד.
השעה היא בערך חמש לפנות בוקר. את המחוג הגדול של הדקות אני לא
מצליח לאתר, גם אחרי בהייה ארוכה בשעון. ה"וויסקי בר" כבר
התרוקן לגמרי ויניב נע כסופת הוריקן המקרצפת את כל העומד בדרכה
(רצפה, השולחנות, דלפק) ונוהמת בטון רוטן עד בלתי מובן. היא
שוככת רק כאשר היא מגיעה לקופה, אז יניב עוטה על עצמו ארשת
רצינית ומרשה לעצמו להירגע.
נקישות המטבעות על השיש מעוררים בי קנאות קטנה על הצלחתו של
חברי הטוב ביותר.
הבר של יניב היה, בגלגולו הקודם, קליניקה לגמילה מעישון
בסגנון אלטרנטיבי. אירוניה זדונית, יניב הרי פשוט מספק סם מסוג
אחר וכך הוא זכה, בעזרת תרגיל שיווקי מחליא בתחכומו, בהכרה
מיידית- כשכל שחורי הריאה באו לחפש אתונות ומצאו מלוכה.
ומלבד זאת, בל נשכח את המצב המדיני החדש אשר גרם לעלייה חדה
במניות האלכוהול.
עיניי צורבות בחוריהן, מוריסי שר באוזני- "אנחנו שונאים את
העובדה שחברנו הפכו להצלחה" ומוחי כאילו ונלחץ במלקחיים-
"תקשיב, אני חייב לברוח מכאן ולהסתתר" אני אומר לעצמי, ועצמי
מהנהן במרץ ובונה עבורנו תוכנית פעולה-
הביצוע עצמו נראה פשוט באופן מעורר חשדנות; הרמת המפתחות,
נטילת הווקמן שנח לו באזור המלתחה, הכנסת קלטת מוסיקה פרי
יצירתה של אחת ממפלצות המלנכוליה המקבריות ולבסוף- חיפוש חוזר
אחר סוכריית מנטה באחד מכיסי הז'קט, כי בפרסומת הבטיחו לי
שבעזרתה אוכל לכבוש את העולם וברגע זה כל מה שאני רוצה זה
לשלוט על רגליי. בינתיים, אני נתון לתחושה של ייצור פתטי המנסה
נואשות להתחבר לציויליזציה על ידי עקרונות קפיטליסטים טהורים,
אבל עדיין מוצא עצמי מחכה שהשפעת הסוכרייה תתחיל להתפזר לי
בחלל הפה.
זהו, אני מוכן להסתלק.
הדלת נטרקת מאחוריי.
אני מביט אל השמיים והם נראים לי כעדר זברות, שחורים ונחצים
לאורכם על ידי קרניי השמש. הרחוב עצמו עדיין חשוך, פרט למספר
שלטי ניאון המזמינים אותך לנסות ניתוח להשתלת איי-קיו או שטות
אחרת. ברנשים במעילים שחורים מנסים להיטמא בחזרה בתוך קירות
מטונפים של סמטאות אפלוליות וכנופיית נרקומניות, המוכרות את
גופן הכמהה למנה, מורידות מחירים מתוך ייאוש של סוף הלילה. אני
נמנע מלגרור תשומת לב יתרה מחבורת האנטילופות הרעבתניות
(והראוותניות) ומוצא עצמי מדדה בנוף מרוח, מתאמץ שלא לפרוץ
בבכי בלתי מוסבר.
גשם, שנחשד בעיניי לחומצי, מתנפץ על המדרכה כמו סוכריות בבר
מצווה.
אני מחליק ממדרכה עטופה בטיפות לעבר גרם מדרגות המובילות מטה,
אל הרכבת התחתית, מנוקדות בקשת של טביעות נעליים בוצניות.
פסיפס אדיר ממדים של עדות לעיר ללא הפסקה, בה טביעת הרגל שלי
תמחץ במהרה על ידי הגברת שמאחוריי, עם רגליים חנוטות בגרביונים
אדומים וצעיף מינק מזויף.  הרהורים קבועים אלו, על אפסותי,
ממשיכים ללוות אותי גם בזמן שאני נע בכבדות לאורך רציף מספר
תשע, בניסיון נואש לחפש את אותם פוסטרים גדולים עליהם מתנוססת
מפת קווי הרכבות, כמו ספגטי צבעוני בצלחת פלסטיק חד פעמית.
אנשים עטופים בהררי צמר צבעוניים מקולקציית 2016 במכירת חיסול,
פולטים אדי אוויר קר ונראים קצת כמו דרקונים חביבים בסרט של
דיסני. זקנים, שלא רואים כל הבדל בין החדשות של אתמול לאלו של
היום, מקשקשים ביידיש ולדינו ליד השערים המסתובבים וקבצנים
יושבים על ספסלי הפלסטיק, ספוגים בגשם כמו חתלתולים עזובים עם
מבט שקורע אותך מבפנים.
איכשהו, ברכבת התחתית הכל נראה כמו אגדה.
אחרי רבע שעה של ישיבה על כיסא שקוע, בו הרגשתי את פסי המסילה
מרצדים לי על התחת, אני מגיע לבניין הישן שלי. מדרגות
לולייניות מובילות אותי מעלה במסע האורך שנות אור ואני לא יכול
שלא לזמזם לי בכל פעם, באקט ילדותי ומעט גלגלצ"י, את "מדרגות
לגן עדן".
מעברה השני של הפלדלת אני שומע את מיצי שורטת בפראות-
"מיצי מתוקה, אל תפריעי לאבא להתרכז.. הוא צריך להכניס את
המפתח למנעול המחורב.."
יוסטון, התקלה תוקנה.
הדירה חמה, אך אני מתקשה למצוא בה כל חמימות ומנסה את מזלי
באמבטיה.
נשארה לי עוד שעה.
האמבטיה מתמלאת לאיטה, צלולה ומזמינה. אני משיל מעליי את
ערבוביית הטקסטיל- זיעה ונכנס בחזרה לרחם של אימא, תוהה האם
קליאופטרה טבלה באמבט תנובה או יוטבתה.
המים לוהטים ואני אפילו לא מרגיש כלום, רק יושב שם ומביט במראה
שמולי. מבין האדים המכסים אותה, אני קולט את פינק מ"החומה"
מביט בי באותה ארשת "רדום בנינוחות" מופלאה, מחפש שם את ה'איש
שבקיר' ומוצא רק אותי, מבוהל ועייף.
הנסיבות הפכו אותנו לאסופת זומבים.
אצבעותיי מתקמטות מהשהייה הממושכת בקערת הרחמים הזו, בה אני
מתבשל. החום התנדף מן המים והצינה מכסה את עורי. ואז זה מגיע-
התחושה הזו, העקצוץ המטריד הזה, כאילו הד של מכת ברק אופף
אותי. תוקף ביד שמאל, רוקד לו טנגו בין האצבעות ועובר להשתלטות
מיליטרית של ריקודי שורות.
אני נשפך אל בור הניקוז ובשנייה שלאחר מכן כבר מחפש את השלט,
כאחוז תזזית בהתקף אפילפטי, ומוצא אותו בין הכריות שעל הספה.
מהדורת חדשות מיוחדת
לעזאזל, החוש הזה לעולם אינו טועה.
בתנועות שתורגלו מבעוד מועד אני מגביר את הווליום, מקרב את
ההדום אל הטלוויזיה ומתיישב עליו בזהירות. מנגינה אלקטרונית
מלחיצה אותי וקורעת לי את עור התוף, מלווה בחברתה הטובה,
הכתובית האדומה המטיילת- "מבזק חדשות מיוחד" או "breaking
news" שכל כך התרגלנו לראות, כאילו כולנו נולדנו עם רשתית
מקועקעת בכתובת זו.
מולי מתיישבת לה קריינית עם פן חצי עשוי ומסיכת איפור עדינה
אשר טרם הושלמה, ככל הנראה בשל הבהילות והדוחק הרב. למעשה, היא
מורכבת משילוב מוזר בין מלכותיות רבת מעלה לטרגדיה רבת חלחלה,
ונראית כנסיכה שמכריזה על הוצאה להורג של אחד ממאהביה הרבים.
על רקע דגל הלאום מהלכות להן אותיות, כמו טרמיטים, צובאות על
המסך ומכרסמות לי בשקט את הנשמה.
הקריינית מדברת הרבה אך לא אומרת כלום.
משפטים ארוכים, רצופים מושגים פוליטיים ופסיכולוגיים, מסכמים
לי בצורה היבשה והנקייה ביותר תקופת אבל בת חודש.
כפי שניבא לי לבי, תורגמו רגשות הזוועה שבתוכי לתמונות ארכיון
של הרס וכיליון, עיניים אדומות ומשפטים צרודים שכבר הפכו
לסלוגן וסטיקר.
שלושים יום עברו מאז הלילה בו השמידו את הכותל המערבי.

אני מתבונן עלינו מבחוץ. נתלש מעל גופי, צף על זרמי אוויר
חמימים ומשקיף מן הצד. בתוך מחברת מאובקת עורך רישומים על
שינויי מנטליות ואיבוד זהות.
פעם, אם היית נפגש עם מישהו זר, היית שואל אותו מה שמו,
תחביביו, איזה סרט של אסקימו לימון הוא הכי אהב.. היום אתה
שואל שלוש שאלות- איפה היית ברגע בו הודיעו שדיאנה מתה, מה
כתבת על קירות הכיכר בלילה בו נרצח רבין ומי היה הראשון שאליו
צלצלת כאשר הכותל המערבי קרס מטה.
הראשון שאליו צלצלת היה וודאי אימא, אך גם אצלה לא מצאת
תשובות, רק עוד שאלות.
זה היה רק עניין של זמן, עד שההם שם יפגעו בבטן הרכה.
יותר משאני לא מבין איך לא מנענו את זה, אני לא מבין איך הם לא
חשבו על זה קודם.
אני מנסה להבין הרבה דברים אבל חש כי חוסר ההבנה, חוסר היכולת
לעכל, רגשות הנקם וכל המטענים הרגשיים שלנו נעלמו ברגע בו
הכותל נעלם מעל פני השטח. אתה מתחיל להרגיש את זה קודח מבפנים,
תעלות ענק. יותר חור מאשר חומר. נשארה רק המעטפת, ללא כל תוכן,
ללא סימנים של פאניקה, מודעות, בושה או כעס.
גדודים של אנשים תלושים מטלטלים מצד אל צד, בעולם ריק וחסר
מטרה.
הנתונים על המסך ממשיכים לרוץ.
השעה- אחת עשרים ושמונה לפנות בוקר, אפריל 2016, מגה פיגוע
בסדר גודל של מגדלי התאומים, חמש עשרה שנה אחרי. אימפריות
כנראה נופלות דווקא נורא מהר.
שוב, הריסת אייקון ציבורי-גלובלי. תאמרו- סמל לטוהר, לזיקתנו
לארץ ישראל ולשורשים, למצוות התורה ולרוח החירות. תאמרו מוקד
מספר אחת לתיירות בארץ. עבור כל אחד סימל הכותל דבר שונה, אך
החרדה הייתה משותפת- האם אלוהים עצמו נכח בפיגוע? מה אירע לו?
אף רשת טלוויזיה לא הצליחה לקבל ממנו ראיון קצר ולשמוע, ממקור
ראשון, מה באמת קרה שם.
במקום זה, כפיצוי, הקריינית מציגה פנל רחב של אנשי צבא
וביטחון, אנשי דת והלכה, פסיכולוגים, רופאים ואפילו ברוקר יאפי
שמסביר איך המגה-פיגוע שינה את שער נאסד"ק. על רקע דבריהם
משודרות שוב ושוב אותן התמונות, כמה שעות לאחר האירוע.
עשרות ציפורים, אשר איבדו את קניהן בין עיי החורבות צווחות
בהמולה ובמשק כנפיים.
אנשי חסד של אמת אוספים את שברי הלבנים הגדולות אל תוך שקיות
פלסטיק שחורות ואטומות ולראשונה נראה היה כי אספו גם את שברי
חומת האדישות המקצועית שנשברה באותו היום. מילוני פתקים
מצהיבים נקברו בהלוויות צבאיות בהר המנוחות, במעין 'קבר אחים',
וצלמי עיתונות מכל גרגיר אדמה שעל פני הגלובוס חיפשו נואשות את
זווית הצילום הייחודית ביותר. בהצתה מאוחרת הבינו כי בעצם לא
נשאר מה לצלם ולכן החליטו להפציץ את כל שערי העיתונים בתמונות
הצנחנים בכותל, לאחר מלחמת השחרור.
כבר לא נשאר מלח מרוב שזרינו אותו על הפצעים וכל היבלות כבר
התפוצצו מרוב שדרכו עליהם.
ברדיו נתקע תקליט אחד על הפטיפון ובכל שעה ביממה תוכל לשמוע את
"הכותל.. עופרת ודם.." או את "ירושלים של זהב.. ובליבה חומה.."
משוררי המחר כבר קימטו עשרות אלפי דפים לכדורי נייר קטנים,
בניסיונות שווא לכתוב שיר קינה שיהפוך להמנון לאומי.
אנשים אוהבים לשאוב כוח משירי קינה שלאחר אסונות. יש שעשו מכך
את הפלטינות שלהם.
המדיה מחפשת אשמים. המדיה מחפשת מטרה לכוון אליה חצים של
עוינות.
כמו ויסטון סמית' אני מוצא עצמי יושב אל מול הטלוויזיה,
משוכללת מהטלסקרין שהיה לו ב-1984, אך עדיין מתעקשת לשדר
שידורים סטייל "שתי דקות השנאה".
ומילא שנאה.
אם השנאה הייתה יכולה להחזיר אותנו לקודמתנו, אם היא הייתה
יכולה לחבר לנו חבל חזק דיו כדי שנוכל לטפס חזרה מהגיהינום, אז
עד רבה! אולם גם היא, עזה ככל שתהיה, אינה מצליחה לשמש כפותחן
לקופסאות השימורים המהלכות ברחוב.
נראה כאילו אספנו כולנו, בגניבה ובהיחבא, את שרידי הכותל
המנופץ ובנינו לנו חומה חדשה בתוך הלב. חיץ מושלם בנינו לבין
עצמנו, בנינו לבין האמונה. אני מתבונן בנו מבחוץ ורואה רק
סוסים טרויאנים המסתירים בתוך חזות אדישה הרבה מטעני נפץ ושעון
המתקתק לאחור.
בכל פיגוע שאי פעם התרחש בדקו, קודם כל, אם אין במקום עוד חומר
נפץ לפיצוץ שני.
האם אני היחיד שמבחין במטען השני? רק אני מבין שכשדבר מה נופל
לא צריכים לבעוט בו, אלא להרימו?! אין עוד אף אחד שרואה ששיעור
המתאבדים בשבועיים האחרונים זינק מעבר לכל פרופורציה? האם כולם
עיוורים ורצים לרוצץ ראשם בכותלי הבית, כהתאבדות סמלית?
אם היה לי הכוח.. הכוח להסביר לאנשים שאנחנו חייבים להפסיק
להתנהג כסוציומטים פרימיטיביים ולחיות איש-איש בבועה שלו.
לחדול מללקק לעצמנו את הפצעים וללכת לנשוך מישהו אחר, או
לחילופין- את עצמנו, באיבר אחר.
אם היית לי המוטיבציה, הכריזמה.. הייתי כותב עלונים קטנים
ומדפיס אותם במיליוני עותקים וזורק אותם ממסוקים. הייתי מנהל
מלחמה פסיכולוגית בה אין לנו שום סיכוי להפסיד, כי אין כבר מה.
הייתי כותב ספרים נוסח פאולו קואלו ומדבר על חיפוש עצמי מחודש
ועל הצורך לחבור איש אל רעהו ועל מלאכים וירידה לצורך עלייה
והנבואה השמימית ו..
הייתי מסכים לככב כאי של שפיות באי שפיות. אבל..
אולי אין לי כוח. ואולי אין לי מוטיבציה או כריזמה או ביטחון
עצמי.
ואולי פשוט הבנתי שאין טעם בלצעוק ברחוב הומה באנשים חירשים.


אז מה כבר עוד נשאר לך לעשות?
להתעסק בנשימות שלך ולהתרגל אל החשכה.

-השעון המעורר מצפצף בעצבנות ובלחיצת כפתור חוזרת אני סוגר את
תיבת הפנדורה ויודע שבחוץ, ברחוב, עוד מחכה לי תוכנה.
אוויר קר מקדם את פניי ושמש של יום שישי כבר בקעה ולמדה לעוף.
חבורות רוטטות של זקנים וזקנות זוחלים חזרה מבית הכנסת השכונתי
בעיניים כבויות. הרוח נשברה אבל ההרגל עודנו קיים ואני מאמין
שאפילו הם עצמם יודעים שהם הולכים להתפלל אבל כבר לא בטוחים
לשם מה ולמה. אני מניח שזה רק עניין של זמן עד שהמסורת תגווע
אך בינתיים הקדושים עוד יעמיקו בפרשת השבוע והכופרים יעמיקו
במוסף השבת.
בדרכי לקוביית המתכת בה אבלה את השעות הקרובות אני מרפרף בין
הפרצופים השונים ברחוב בחוסר עניין, כאילו מביט בקטלוג של
'איקאה'.
אני יודע שהמחיר לא כולל דמי משלוח והרכבה ותוהה האם אי פעם
אצליח להרכיב את התמונה בכוחות עצמי.
בדוכן הפיס בו אני עובד החיים עוברים יותר לאט. פיסת הנוף
הקטנה והמוגבלת שלי כוללת חצי כספומט ושלושה שולחנות בבית קפה
פינתי. בימי שני עד רביעי אני נוהג להשקיף על המלצרית החמודה
שמדלגת בין הכיסאות ומפזרת את המנז'טים על השולחן בתנועות
חלקות.
אנשים מתחילים לטפטף לעבר הדוכן. מהמרים על מה שאין.
מלחמות מתנהלות, חלליות מרחפות בין מארס ליופיטר, קירות קדושים
נופלים ארצה בחבטה שתהדהד עוד זמן רב, אבל מוחו החולה של האדם
המודרני יהיה תמיד טרוד בסקס וכסף. תמיד.
זו הסיבה שהפאב של יניב כל כך מצליח לאחרונה.
זו גם הסיבה לכך שבעוד מספר ימים יגרילו כאן פרס אסטרונומי של
שבעים מיליון שקל. לכאורה, בלתי נקלט, אך אני פשוט חושב
שלמארגני ההגרלות כבר אין יותר כוח להתעסק בשיפוץ ובניית
מוסדות תרבותיים וקהילתיים, כי את אף אחד זה כבר לא באמת
מעניין.
על הדוכן צובאים המוני כלבים שמריחים את נקניק הקבנוס המשומן
הזה ממרחק. כלבים גוועים. גוועים לטיפה של היסח דעת, צמאים
לתחושת התקווה ששטפה בעבר את גופם באופן תמידי.
אינני רוצה להיות נמהר בהסקת מסקנותיי, אבל נדמה כי לאנשים
מתחיל להימאס מלדבר על כמה שרע לנו ועד כמה אי אפשר להגיע יותר
נמוך מזה. האישונים עדיין טבועים בתוך ים של נימי עייפות ובכי,
אבל כעת אפשר להבחין בתזוזותיהם החדות, בניסיון לחפש משהו חדש
להיאחז בו, ברצון למצוא מולקולות קטנות וזניחות, שנשארו
מהתקווה הגדולה שהייתה לנו.
אז מתחילים לחפש. לפעמים נראה כאילו היעד, האיקס האדום שעל מפת
המטמון, זוהר בכל אונו ודקה לפני שאתה צווח ברחוב- 'אאוריקה!'
אתה משתתק ומתפכח. וממשיך לחפש.
יכול להיות שפשוט לא מחפשים במקום הנכון. יכול להיות שהיא מתחת
לאף ואיש אינו רואה.
ויכול להיות שמישהו דווקא כן מצא אותה והחליט לקחת אותה לעצמו,
מבלי לשתף אחרים.
אני חושש שגרמתי לזה לקרות אתמול, בהגרלה מספר 8829/16-

נחזיר את השעון לאחור. כבר כאשר פתחתי את עיניי בבוקר יום
ראשון ידעתי שידיי יהיו מלאות בעבודה במהלך השבוע, עד להגרלת
חמישים המיליון, והתנחמתי בכך שזה ישאיר לי פחות זמן לדיכאון
ודכדוך עצמי. התחלתי את הבוקר בהשתקעות ארוכה מתחת לברז מים
דולף, בתוך כיור מלא אבנית בבית הקפה שממול לדוכן. הרגשת
רעננות רפרפה על פניי, אך אז יבשו המים.
במראה שבשירותים חכתה לי בבועתי, מגולחת למשעי וחושפת עור פנים
כמעט שקוף.
כבר לא הבטתי בעצמי בצורה כזו חודרנית זה שנים.
עיניי שקעו בחוריהן, תוצאה של ריאקציה בין מחסור בשעות שינה
לחוסר תיאבון טוטאלי. התכלת שבהן נראתה לי כאור בקצה המנהרה,
המתחיל לגלות סימני דעיכה. חשבתי לעצמי כי העיניים הם הראי
לנשמה, והבנתי כי בי מתחוללת לה מלחמת העולם השלישית, אולם
ניסיתי להתעודד בכך שהסטטיסטיקות אומרות כי הפיגוע בכותל הוריד
את רמת הטיפוח העצמי שלנו לאפס, ומי אני שאהיה חסין נגד
הסטטיסטיקות?
מחלון הראווה ראיתי את הדוכן, מקושט בבלונים ומדבקות המפרסמות
את ההגרלה החדשה.
אנשים שחלפו החלו לגלות עניין בשלטים. הרי כסף זה דבר מעניין.
כסף נותן תקווה. כסף..
ואז זה הכה בי-
רצתי אל הדוכן בכל הכוח. ריצה בת חצי דקה שהשאירה אותי ממוסמר
לכיסא למשך חצי שעה.
כשהגעתי, מיהרתי לפתוח את שלושת קופסאות הצדקה שעל גבי דלפק
דוכני בבהילות רבה.
הן היו כבדות ודוממות.
שירים על כסף התנגנו לי בראש. Money של פינק פלויד או זה של
אבבא. ועל אף כי ידעתי שאין זה הכסף שלי, לא יכולתי שלא לזרוח.
אמת, הכסף שייך לאלפי האנשים שמילאו את טפסי הלוטו כאילו הם
מעלים חזיון, בעדינות ובמסתוריות רבה. אלפים שהעמיסו עוד ועוד
כסף בקופות הצדקה, זאת לאחר שאיזה רבן זוטר מצפת חירבש משהו על
זה שאלוהים העניש אותנו בהריסת הכותל וכעת יש לתרום צדקה ונדבה
ליתום, לגר ולאלמנה.
אינני מבין דבר וחצי דבר ברבנים, אבל אני בקיא מאוד בכל הנוגע
לטבעו של האדם הישר, אשר חושב שאם הוא ייתן איזה שקל הוא יקבל
שניים.
ובכל זאת, מראה המטבעות הפזורות על שולחני הקטן בתוך הדוכן
העבירו בי צמרמורת של שיכרון חושים. הנה אני, כלב צולע הנוהג
לתחוב את אפו בתוך שלולית ביוב ולחכות שידו של לוציפר תמשוך
אותי פנימה, לפתע מוצא עצמי מול אינספור מתכות מעוגלות ושטרות
של משה שרת, חושב לעצמי- למה? למה זה כל כך בלתי אפשרי לפשט
לעצמי את החיים?
נקישה על חלון הדלפק הסגור הקפיצה אותי בבהלה.
זה היה יניב. כיסיתי את השולחן בעזרת מעילי הארוך והכנסתי אותו
פנימה.
"אז איך נגמר המשחק אתמול?" הוא שאל ונדחק פנימה.
הצפיפות מנעה ממני לנשום, ואולי זה הלחץ והבלבול. ניסיתי
להירגע ודמיינתי בראשי שיחים של חיוכים אציליים ואגמים של
שתיקות נעימות, ענני סוכר של אופטימיות וסלעים של אחדות. אבל
אז השתקתי את הליריות המזוויע הזו, משכתי בכתפיי ולא פציתי
הגה.
"אנ'לא יודע איפה יש יותר ערפל, שם בחוץ או במבט הזה שלך" יניב
מתיישב-  "אתה בסדר?"
גמגמתי משהו שנשמע כמו -"מעולם לא הייתי בסדר, אבל ביחס לשאר
חיי, אז כן, אני די בסדר.." וקיוויתי להיבלע אל תוך המרצפות.
כעת הגיע תורו של יניב לשתוק. הוא התחיל לדבר איתי במבטים. אני
שונא את זה.
מלחמת מוחות ואף אחד לא חמוש.
מקץ כדקה אני שוב מוצא עצמי מובס. כקוסם, הנפתי מעל השולחן את
מעילי וחשפתי בפניו את הדילמה, המסתתרת מאחורי הרים של
מטבעות.
יניב הביט במטבעות בדממה.- "כמה יש כאן?"
"מתקרב לשבע מאות.."
הוא גירד את לחיו בתנועה שיש בה רצינות ולגלוג יחדיו- "מה אתה
מתכוון לעשות עם זה?"
"אני לא יודע, מה אתה אומר?"
האמת היא שבאותה נקודה כבר ידעתי, אבל רציתי להעצים את המתח,
אני חושב.
"אתה תמיד יכול לקחת את זה לעצמך. זה אומנם לא הכי מוסרי, אבל
תראה בזה כמשכורת צדדית שהרווחת על חשבון טיפשותו של העם
הישראלי.."
הוא מרים שטר בודד של חמישים ומביט בו דרך הפלורוסנט, כדי
לוודא שזה לא שטר ממונופול.
"חשבתי להגשים עם זה משאלה.." מלמלתי בלחש. המילים נשמעות
אפילו יותר יפות כאשר הן יוצאות החוצה, ולא רובצות בתוך לבי.
יניב הקפיא את תנועותיו והביט בי כבמטומטם- "משאלה?"
"תחשוב על זה יניב, הכותל התמוטט וכל המשאלות שחיכו למימוש
נגוזו והתנדפו" הרגשתי שאני משתמש בקלישאות תקשורתיות, אך חשתי
קושי להביע את עצמי- "אתה רואה את זה בעצמך, המצב כאן כל כך רע
שאנשים לא מפסיקים לגלגל את עצמם בתוך חבית ממעלה ההר עד
לתהום. אתה בעצמך מתלונן כל ערב על כך שהציבור צורך אלכוהול
ברמות שמעבר לגבול הטעם הטוב, והכל בשביל להשקיט את היתוש הקטן
הזה של הייאוש, שלא מפסיק לזמזם לכולם מבפנים.."
"אז מה אתה מציע?" הוא קטע אותי. יניב מאבד מסבלנותו בכל פעם
שאני מתחיל לצטט אותו.
"ההגרלה הקרובה היא בעוד שלושה ימים. כמו שאני מכיר את העדר
הישראלי, הבהלה לזהב תכנס לתוקפה כבר בעוד שעה וחצי ותימשך עד
כשעה לפני הקראת המספרים.."
אני עוצר, רק כדי לאשר את הקשבתו של יניב. הוא מהנהן, אני
ממשיך בהיסוס מטופש-
"אה.. אני עומד לבקש מכל מי שמגיע לדוכן, שירשום על פתק קטן את
הסיבה לכך שהוא רוצה לזכות בכסף, את המשאלה הכמוסה הזו שלו.."
"ואז תיקח את הכסף שנאסף בקופות הצדקה ותשקיע אותו בהגשמת
משאלה אחת?"
אני מתעצבן על כך שיניב הרס לי את הפואנטה, אך מהנהן בשקט-
"השקעה טובה, לא?"
מבטו של יניב נעשה מזוגג- "איך תבחר משאלה אחת מבין כולם?"
לעזאזל, על זה עוד לא חשבתי.
"אני אבחר משאלה שלא תשרת אדם אחד, אלא ציבור שלם.." התחלתי
לאלתר- "אני לא מתכוון לחלק כאן תלושי שי שיעשו טוב לאדם אחד
מבחינה חומרית. אני פשוט רוצה שיהיה יותר טוב לכולנו, אתה
מבין..?"
יניב כבש מבטו ברצפה וצקצק בלשונו. אני יודע מה זה אומר-
כיתת יורים ניצבת לפניי ואני יכול לשמוע את הכנסת המחסנית.
הו אז הוא התחיל עם הפילוסופיה שלו- "קובי, אני יודע מה זה.
אתה פשוט שיכור, אבל הפעם לא מאלכוהול. זה מהכסף. אתה לוקח את
המצב הנתון, זה שאלוהים מוטל בו בספק, ומשחק איתו. נשען על
חוסר הביטחון העצמי שלך והופך עצמך לאלוהים פרטי.."
"אני נותן ככה תקווה למישהו!" עברתי למצב התגוננות.
"על איזו תקווה אתה בדיוק מדבר?"
"יניב, כשאין לך כלום, אתה מסתפק גם בדבר שהכי קרוב לכלום, אבל
הוא עדיין בגדר משהו. לפחות זה. ואם יש לי את האופציה לעשות
למישהו טוב.."
"זה רק יוצא כאילו שאתה תשחק באנשים" הוא התפרץ, "באנשים
ובגורלות שלהם ו.."
כבר לא הקשבתי. השעה לפתוח את הבאסטה הגיעה וקומץ אנשים כבר
מחכה בעצבנות לרגע בו ימלאו את הטפסים ובכך יקנו לעצמם פיסת
תקווה חד פעמית שתוקפה יפוג בערב יום ההגרלה.
יניב התגנב החוצה-
"אל תעשה שטויות.."
את קופות הצדקה מיקמתי במרכז הדלפק, על מנת להדגיש את נוכחותן
ומדי לילה השתאיתי מחדש אל מול הסכומים שהצטברו שם.
מספר ימים לאחר מכן, מצויד בתרמוס של קפה שחור ושלושה כריכי
טונה, עשיתי דרכי בתוך מבכי ליבם של אנשים, בשעות הלילה שלאחר
ההגרלה. המוני פתקאות היו פזורים בכל רחבי הדוכן, על השולחן,
המדף הקטן של הטרנזיסטור והרצפה.
אומר את האמת, ההיענות הגבוהה לגמרי לא הפתיע אותי. כולם שמחים
להקפיץ מתוכם את הפקק ולתסוס בפרצי עליצות, כבקבוקי שמפנייה,
בכל פעם שמישהו מתעניין בהם באמת, במיוחד בתקופה זו, במיוחד
כאשר אתה מתעסק בעניין כל כך עדין כמו משאלת לב כמוסה.
אז כן, היו שהיססו והיו שהחלו לריב איתי ריבים אידיאולוגים.
אחד איים עליי שישסע בי את הפיטבול שלו, כי אני הורס לו את אתר
האינטרנט 'משאלה נקודה קום' וזקנה עם מבטא פורטוגזי אמרה לי
שמישהי ממרכז יום לקשיש שמה עליי עין הרע. אולם הנואשות הכריע
גם אותם לבסוף והנה, הפתקים הצבעוניים שלהם נמצאים כאן, בין
יתר הפתקים המקופלים בקפידה.
התחלתי לקרוא את הפתקים. תחילה חש מלוכלך, כאילו קורא ביומנו
הפרטי של מישהו, אך אז נסחף עם הרגשת השליחות האופפת אותי
ומדרבנת את עיניי להמשיך לפעול.
על הפתקים נתנו אנשים דרור לכל תחלואות נפשם החומרית- בקשות
לוילות, לסוסים ערביים גזעיים, לחופשה בדיסנילנד שעל פלוטו,
לחמישה פילגשות ברונטיות ואחת ג'ינג'ית לקינוח.
היו גם בקשות שקצרה ידי מלהתערב בהם, כמו תפילות להצלחה לפני
השתלות לב או בדיקת אידס או גברת שקיוותה בכל ליבה שניתוח הצלת
הזנב של הצ'יוואווה שלה יעבור בשלום.
ואני ישבתי שם. וקראתי. לא רק את מה שעל פני הדף, אלא גם מתחת
לפני השטח. הוזה ובונה לי סקיצות של האדם המבקש, תסריטים לגבי
מה יקרה אם תוגשם משאלתו ומה יקרה אם תדחה.
אני חייב להיות זהיר, חושב לעצמי. זה עסק רגיש.
ואולי יניב צדק. אולי באמת חשתי טיפה כמו אלוהים, או לפחות משה
רבינו...
דמיינתי עצמי עוטה גלימה עשויה עור גמל, אוחז בידי מקל ארוך
וכבד, עומד על הקומה האחרונה של עזריאלי ומפקח על פקקי התנועה
האנושיים שלמטה. כולם עוצרים ומביטים בי וידיהם מונפות אל על,
מחכים לגאולה ממני. אין איש שלא מאמין.
בשעה אחת חמישים וארבע פתחתי את אחד הפתקים האחרונים. ליד
התרמוס כבר נערמה לה תלולית קטנה של בקשות נעלות יותר, כאלו
שעברו את הסינון הראשוני.
תחילה נהגתי בפתק התכלכל כשם שעשיתי במשאלות תמהוניות לפניו.
קימטתי אותו בהיסח דעת לכדור נייר, אך אחיזת אגרופי איננה
מתירה לו ליפול לרצפה, כשם שאר הפתקים המוזנחים.
פתחתי את אגרופי, הוא עדיין היה שם. קראתי אותו שוב.

"דווקא את המשוגעת הזו החלטת לסבסד?!" שואל אותי יניב בהלם,
כמה שעות לאחר מכן. אנחנו יושבים ב'וויסקי בר' ואני מתחיל את
סבב השכרות בסודה. (אך זוהי רק ההתחלה לה לה!)
אני מחליק את ידי לאורך דלפק השיש החלק- "יש לי נטייה להאמין
לה.." מנסה להצטדק.
"ואתה אומר שאתה הולך לפגוש אותה כאן?" שואל יניב בגיחוך.
"היא אמורה להביא את הילדה לפה, בעוד חצי שעה. ככה קבענו
בטלפון."
יניב מכה על מצחו בידו- "בחיי.." הוא נושף לעברי.
"מה?!"
"כל העסק הזה היה חכם כמו ללבוש קונדום מחוספס, רק הפוך.." הוא
מתפלסף.
"סתום כבר.."
"אני לא מאמין שקנית את זה, זה הכל.."
"זה לא נשמע לך הגיוני?" אני מתחיל לעכל את טיפשותי ואת הכובע
שאני נאלץ לאכול.
"שאני אחזור על מה שסיפרת לי ואתה בעצמך תגיד אם זה נשמע
נורמאלי?"
אני מהנהן. יניב נהנה מהמשחק השטני הזה שנקרא- 'בוא נגרום
לקובי להרגיש אידיוט'.
הקובייה נזרקת ותורו של יניב להתחיל בהשפלה.
"אתה יושב כל הלילה. קורא פתקים עם משאלות. בוכה קצת, צוחק
קצת.. ואז מגיע פתק שמסובב לך כמה ברגים רופפים.."
"לפחות תספר באובייקטיביות.." אני מתחנן.
"..ובפתק בחורה בת עשרים ושבע מספרת לך על איזה צפרדע שהיה פעם
בעלה. אותו צפרדע גרר איתו לביצה גם את הראשן הקטנטן שהיה
להם.. והיא צריכה לחתום איתו על איזה חוזה משפטי ולשלם שלושת
אלפים שקל בשביל לקבל בעלות על הילדה. עד כאן אני צודק?"
"כן יניב, תפסיק עם זה בבקשה.."
הוא מתעלם- "עד כאן, הכל טוב ויפה. חומר גלם מצוי לסבוניה
אוסטרלית. אבל רגע!  אז מגיע התסריטאי של 'תיקים באפילה'
ומכניס לכאן את הטריפ של הבחורה, שאשכרה מאמינה שהבת שלה היא,
כן היא- המשיח.. הבת שלה, כולה בוטן בת שלוש, היא המשיח שעליו
מדברים כבר אלפיים שנים מזדיינות!! שישו ושמחו!!!"
"היא לא המשיח, היא השליחה שלו.." אני ממהר לתקן את יניב ובכך
גם לנסות להציל את שאריות הגאווה המנופצת שלי.
"השליחה שלו?"
אני מוצא פרצה בגדר בה יניב כלא אותי- "אתה זוכר שראינו אז
בחדשות את הרבן הזה מצפת שטען שהריסת הכותל היא החוליה האחרונה
שלנו בדרך לגאולה? זוכר שקראנו את העלון הזה שחילקו בדואר והיה
כתוב שם שהמשיח צריך להגיע, אבל לפניו יבוא שליח כדי לבדוק את
השטח ולחפש מקום חדש למענות ותפילות?.. לראות אם העם מוכן לקבל
עליו את בוא המשיח ואת כל מה שכרוך בזה..?"
יניב מהנהן.
"הילדה הזו לא יודעת שהיא השליחה. גם אבא שלה לא יודע, אף אחד
לא יודע! זה כמו אנקין ב'מלחמת הכוכבים' יש לה כוח, אבל היא לא
מודעת אליו- לכן היא צריכה להגיע ליודה.."
יניב שופך לתוך כוס גבוהה כמה נוזלים, בונה יצירת פאר בת שלוש
קומות.
"ומי זה יודה?"
"הבחורה שכתבה את הבקשה. אה, לא הזכרתי את זה- זו אימא שלה,
כמובן.." אני אומר בלי קול.
יניב מביט בי פעור פה-
"אלוהים ישמור, איך בדיוק דווקא האימא יודעת את זה וכל העולם
ואחותו לא?!"
"המשיח נגלה לבחורה הזו בחלום וסיפר לה שהבת הקטנה שלה היא
השליחה. חוץ מזה, וזה הקטע המרתק שהיא התחילה לספר לי
בטלפון.."
"דיברת איתה בטלפון?!"
"כמובן" אני לוגם מהסודה- "אחרת איך הייתי יודע לאיזה מספר
חשבון להכניס את הכסף?"
גלגלי העיניים של יניב מטפסים מעלה בתוך ארובותיהם.
"בכל אופן, היא התחילה לספר לי בטלפון על קשר בין-רחמי שיש לה
עם הבת שלה. זה מעבר לקשר דם רגיל בין בני משפחה.." אני מוסיף,
כשאני רואה שיניב עומד להתפוצץ- "זו מעין טלפתיה, או.. אני לא
בטוח שהבנתי, אבל.."
הוא מנענע בראשו. שפת הגוף של יניב היא כמו משקאותיו, משולבת
באלמנטים רבים וכעת אני מזהה עצבנות מהולה ברחמים כלפי.
"קובי, אני..."
"אמרתי לך שאני אגשים משאלה שתשרת את טובת כולנו" אני מתחמם-
"אם הילדה תדע מהי ומיהי, אולי נצליח למצוא איזה קרש לקפוץ
עליו, לפני שכולנו נתנפץ על הסלעים לאחר המפולת"
"היא כולה בת שלוש! היא לא יודעת אפילו מה זה משיח!!" הוא
צווח.
"יניב, תאמין לי שהיא יודעת. היא חייבת לדעת.."
"אז הילדה היא השליחה. יופי. מה בדיוק התפקיד שלה?" הוא שואל
בין לגימה אחת לשנייה.
"היא תביא אהבה לעולם ובכך תציל אותנו, תכין אותנו. האהבה
מרפאת את כל הפצעים שבלב. אתה יושב כאן בבר יניב, אני משקיף על
הרחוב ואני אומר לך- כבר חודש שלא ראיתי שום סממן לאהבה. שום
זוג שהולך יד ביד ברחוב או זר פרחים שצמוד לידו של תולעת
רכרוכית.."
"ומה למשל עם אלו שביקשו שמקורבם ינצל מניתוח קשה? אלו שביקשו
ברונטית אקזוטית ו.."
"זו לא אהבה יניב, זו דאגה קרה שאין בה יותר ממימוש
הסוציומטיות במהותה. הפכנו למדינה אינטרסנטית והבחורה הזו
הייתה היחידה שהיה לה אכפת מכל המדינה ולא רק מעצמה"
"מה גורם לך להאמין לזה?!" יניב מנקה את הבר ומגיש לי כוסית
טקילה- "לזה שלה אין אינטרסים או לזה שהבת שלה היא באמת השליחה
או.."
אני שותק.
"אמרתי לך לא להתעסק בשטויות כאלה. לא לשחוט פרות קדושות כמו
משאלות של אנשים ו.."
אני מנתץ את הכוסית על הרצפה בפרץ אלימות שמעולם לא הייתה בי-
"אוקיי, זה מספיק! אני פשוט רוצה להאמין במשהו. למען השם.."
רק לא זה, רק לא לבכות!
יניב מביט בי ישירות, עד שאני מפנה ממנו את מבטי ומנגב את
עיניי הלחות.
"ולמה התעקשת לפגוש את הבחורה?" הוא שואל, משתדל להיות יותר רך
אתי.
"רציתי לראות את הילדה. רציתי לשאול אותה למה דווקא היא נבחרה
ולמה בכלל כל זה הגיע לנו ואיך זה שאלוהים לא מת כאשר הכותל
קרס והאם עכשיו עגל הזהב כבר לא נראה כזה אסור והאם זה מקרי
שגם לוחות הברית וגם הכותל נשברו בגלל שטויות שיכולנו למנוע
מראש.."
אני מתקשה לדבר ויניב מגיש לי מפית עם הלוגו של ה'וויסקי בר'
עליה.
"אני רק רוצה להבין, זה הכל.."
"תשב שם.." יניב אומר ומצביע על מרכז הדלפק. "ככה היא תוכל
לראות אותך ישר כשהיא תבוא"

חיכיתי שעות. המשיח לא הגיע. גם לא השליחה הקטנה שלו.
נשארתי רק אני ועשרות האנשים שבאו להטביע את יגונם בכוס.
ואחרי שעות של המתנה, קיבלתי אישור לעבור את מנהרת האשליה.
והתבוננתי במעשים שלי ושל האחרים מבחוץ.
וכבר התחלתי להתרגל בעל כורחי לחשכה.
וכעת אני פוקח עיניים מפוכחות.

תמיד כשנראה האור שבקצה המנהרה, התקרה לפתע תקרוס פנימה.

כבר צוהריים. אני סוגר את הדוכן ותולה על האשנב שלט קטן בו
נאמר כי מייד אשוב.
ברחוב אני עדיין רואה רק קליפות של אנשים. גם אני מתחיל להרגיש
קצת כמו קליפה.
נער כבן חמש עשרה מחלק בפינה פליירים המפרסמים סדנא למודעות
עצמית בסגנון זן.
בצעדים קטנים, מדודים, אולי נחזור לעצמנו ונתחיל להתמלא.
אני רק מקווה שלא נראה כמו ויטרינה של פוחלצים.
שלטים צבועים צבעי ניאון זרחניים מכריזים בהוד והדר על פרס
כספי שכמותו לא הוגרל מעולם בישראל ומלווים אותי בדרכי לבית
הקפה.
המלצרית החמודה לא נראית באופק. הקפה קצת מתוק מדי והידיעות
בעיתון מאזנות את טעמו.
מפעל לייצור קיסמי שיניים בקרית אתא נסגר. כלב ההאסקי של גברת
רוזנסקי מערד זכה בתחרות בינלאומית לכלבי האסקי בעלי שלושה
רגליים.
בכותרת גדולה בעמוד האחורי נכתב שהממשלה נמצאת כרגע במגעים עם
איש עסקים מלוכסן עיניים, בנוגע לרכישת חלק מהחומה הסינית,
כתחליף לכותל המערבי.