"נשמתנו הייתה מנגינה, וגופנו
היה המילים..."

"אניש!" קראתי, ורצתי לעברה. "אניייייש! תראי! אני מסטולה!!!".
ידיי נשלחו, אוחזות בכתפיה. עיניה זוהרות אליי בתגובה.
התפרצות של אושר ואני על הרצפה. "הכל בסדר, ג'ואי?" שאלה אניש
בקול חרד, עדיין עומדת-רוקדת מעליי.
"כן... הכל..." התחלתי. הכוכבים תפסו את עיניי. הסחרחורת הייתה
קלה מכדי להטריד אותי. הרגשתי יציבה על הרצפה, או אולי שוקעת,
או מתרוממת. אולי כל אלה ביחד.

המוזיקה המשיכה מסביבי. אנשים רוקדים, התופים מהדהדים באוויר,
אושר.

כשהוא נפל עליי הייתה התפצלות של מימדים. יכולתי לקום, מבוהלת,
מתנערת מכל השיכרון והשלמות, לראות את מבטו המובך ולהמשיך
לרקוד בצורה אוטומטית שכזאת, כאילו באמת. אבל בשניה שמבטינו
הצטלבו, שניה לפני שהוא התחיל להתנצל, באותה שניה -
"תישאר, נדב... כלכך יפה כאן."
הוא הביט בי, עיניו מביעות כזאת תדהמה. מן 'היא מדברת! ומה
שהיא אומרת! ועוד אליי!'. יכולתי לאתר את ההבעה המדוייקת של
ההיגיון שמשתלט על עיניו -  'זאת העגלה הגדולה...' הוא יגיד,
'שם, את רואה? וזה כוכב הצפון...'. כאילו שאני לא אדע, כאילו
שזה באמת חשוב.
"ששש, נדב.." אני עוצרת אותו מבעוד מועד. "שתית?"
"הא... כן..." הוא מלמל. קשה לשכוח את הפעם ההיא שהוא נהיה
כלכך שיכור עד שהוא חירבן בחדר של ט'ניק חדש, כמעט הבריח אותו
מהביתספר, ואחר כך נרדם שם, עירום...
"יופי." חייכתי. "אז שקט."
גם הוא חייך. לאט לאט, הרגשתי את היד שלו מזדחלת לשלי, בחברות
שקטה.
לא היינו ידידים. בקושי דיברנו כל הארבע שנים האלה. אבל קורים
דברים לפעמים, בזמנים השקטים האלה שכולם שיכורים, שמראים
שנשארו עוד כמה רגשות לאנשים.
"נדב," אמרתי בשקט, רגשות נוזלים ממני כמו מים, "כל זה היה
ביזבוז?"
הוא שתק כמה רגעים ואז קם, עוזר גם לי לקום. הוא הביט סביבנו.
"ג'ואי..." חייך, מחווה בראשו אל עבר האנשים הרוקדים, חוגגים
את סיומם. "ג'ואי, לזה את קוראת בזבוז?"