אני עומדת ליד הקבר הקר. המכוער כל כך. אחרוני האנשים מתפזרים.
עוד שנה חלפה. אתה עדיין שם ואני עדיין פה. שוקלת להשתטח על
הקבר בדמעות, אבל שנינו יודעים שאני לא בחורה של סצינות.
מתיישבת על הקבר הצמוד, ייתכן שמדובר בחילול קודש, אבל השמש
החמה מתישה אותי כמעט כמו הכאב. בזהירות אני מעבירה ידי על
אותיות שמך, מסיטה הצידה את זרי הפרחים. זרים - הם לא יודעים
ששנאת פרחים? בשביל מה בכלל הם באים? אבל הם הלכו, והנה נותרנו
שנינו. טעות. נותרתי אני. גם אתה הלכת.
מעניין אם אהבת אותי. אם דמיינת אותנו מתחתנים. מעניין אם היה
לך טוב איתי. משערת שכבר לא אדע זאת לעולם. שנתיים אני קבורה
בבגדים שחורים כאבלה, משקפי שמש כהות מנתקות אותי משאר העולם,
לא זוכרת מתי חייכתי לאחרונה. כמצבה חיה לזכרך. מפחדת להמשיך.
מפחדת לאהוב שוב, לאבד שוב. אתה אהבת לצחוק על הפחדנות שלי,
אבל מאז שהלכת היא רק מתעצמת. מפחדת מטלפונים, מאנשים, מרגשות,
מחיילים. בשבוע הבא אעטה על עצמי מדים, ומדי יום אצטרך להביט
בהם, חיילים כמוך, הפחדים גדלים. לעולם ועד תהיה בעיני חייל,
עם הנשק על הכתף והחולצה עמוק במכנס. ולחשוב שרק רציתי
שתשתחרר, כאילו ידעתי מה צפוי לקרות. על מי אני עובדת? רציתי
שתשתחרר כדי שתהיה שלי, ואיתי, כל הזמן. כדי לבחון את האהבה
שלך כשאתה רואה אותי יום-יום ולא אחת לחודש. אתה לעולם לא
תשתחרר, כלוא באדמה, תחת החול הקר והאבן הכבדה והכעורה. מתי
אשתחרר אני, מפחדיי? מאהבתי? ממך? |