הוא אפילו לא זוכר איך הוא הגיע לערוך את כל הבדיקות האלה.
אולי הרגשה פיזית רעה, אולי סתם הרגשה פנימית שמשהו אצלו לא
כל-כך בסדר...
מה הוא יעשה עכשיו? איך הוא יתמודד עם כזה דבר עצום? זה גדול
עליו... הוא פשוט לא מסוגל... הוא לא מספיק חזק...
הוא ממשיך להרהר, נוסע בפיאט שלו, בלי לדעת ממש לאן...
הוא משחזר את המילים המדוייקות של הרופא ואת המבט מלא הצער
שליווה אותן:
"ניר, באמת שאני מצטער לבשר לך את זה, אבל גם אחרי הבדיקה
החוזרת התוצאות נשארו זהות. אין פה שום סיכוי לטעות. מלבד זאת,
הגידול הזה כבר נמצא במצב די מתקדם, ואין הרבה מה לעשות."
איך? מאיפה זה נחת עליו? ולמה דווקא עליו?
הוא? מכל האנשים בעולם? דווקא הוא שכל-כך פחד מהמחלה הזו..
דווקא הוא שהיה צריך להתמודד כל החיים בלי אמא, בעצם לא ממש כל
החיים, רק מאז גיל שנתיים... דווקא הוא, שמאז שהוא זוכר את
עצמו שמע דיבורים על כמה שהמחלה הזו קטלנית ועל איך שהיא לקחה
את אמא שלו... דווקא הוא...
"במילים אחרות, אין לי עוד הרבה זמן, נכון?"
הוא אפילו לא מבין איך הוא הצליח לשאול כזה דבר... זה יצא ממנו
באופן אוטומטי, בלי שהוא הבין את משמעות הדברים עדיין.
"לפי ההערכות מכל הנתונים, בסביבות כמה חודשים... שלושה,
ארבעה"
מסכן הרופא שהוא צריך לבשר לו כזה דבר..
מסכן הרופא?! איך הוא מסוגל לרחם על הרופא?! מסכן הוא-עצמו
שיצטרך עכשיו להתמודד עם גידול סרטני במוח.
בעצם, הוא לא ממש יצטרך להתמודד עם זה, כי הרי הרופא בעצמו אמר
שאין מה לעשות.. רק לחכות כמה חודשים וזה יעבור.. כשגם הוא
יעבור, מהעולם הזה לעולם הבא...
ומה עם איריס, אשתו? רק לפני חצי שנה נישאו, ועוד מעט היא
תהפוך לאלמנה.
איך אומרים לה כזה דבר? איך בכלל מעכלים כזה דבר?
ומה לגבי החודשים הקרובים? החודשים האחרונים של החיים שלו? מה
הוא הולך לעשות בהם?


הוא המשיך בנסיעתו, לכיוון חוף הים, אולי ישב שם לחשוב קצת
ולהיות עם עצמו. אבל כדאי לבזבז ככה זמן יקר? הרי עוד כמה
חודשים ונגמר.

"אלוהים, תעשה שהסיוט הזה ייגמר... תעשה שאני לא אצטרך להתמודד
עם הדבר הנורא הזה שנחת עליי פתאום".

ואז, כמו משומקום, נכנסה לצומת פורד אדומה שנסעה במהירות
אדירה, בדיוק לתוך הפיאט של ניר.
ניר נהרג במקום.

מי אמר שאין אלוהים?