הסגן השמנמן נשען על הסמל, שניסה למצוא את המפתח הנכון למנעול
הברזל הכבד, והעניק לו לפיתת חניקה מעושה ושתי מכות אגרוף על
גבו המשוכפ"ץ.
"יאללה תומר, תתחבר לעצמך ונזוז. יום ששי היום".
הסמל הסתובב אלי.
"אני קורבן של המערכת", הצהיר.
"תגיש קבילה על התעללות", הצעתי, "פיזית ונפשית".
"ומינית, שכחת", אמר הסגן, "בשלושה עותקים".
"כמה זמן יש לך עד השחרור?", שאלתי את תומר.
-"שלושים יום".
-"אז אתה כבר המערכת".
-"נו וויי, מאן!"
הם הסתובבו אחד אל השני, החליפו כאפות, חיבוקים ונשיקות
דו-צדדיים, בסגנון ערבי.
"רבותי", אמר קצין האבטחה המילואימניק, "תכבו לרגע את הערוץ
הארוטי. חם פה. בואו נגמור עם זה".
חיילי האבטחה נכנסו ראשונים, משתופפים שלא להיפגע מן
הקונצרטינות הנמוכות, החלודות. מכוונים את נשקם, הטעון מכלי
כדורי "גומי" וכדורי תחמיש, במקצוענות פסאודו-רמבואית, לכל
פינה חשודה. אחריהם אני, טעון מיכל גז מדמיע שמשקלו אחד-עשר
קילוגרם, מחליק בנעלי הכבדות בסחי השחור שמרכיביו שמן בישול,
רפש, שיירי מזון מרקיבים, מי מדמנה והפרשות אדם. במאסף - שני
חבושים מצוידים באלות מאולתרות, עשויות מקתות אתי חפירה, ושני
אנשי אבטחה נוספים, חמושים במקלעי אם-16.
לקחתי את המפתחות מתומר, פתחתי שער פנימי אחד, נעלתי את השני
ומיהרתי לסגת אל מאחורי אנשי האבטחה, שלא להימצא בקו האש.
שני החבושים ניהלו ביניהם קרב היתולי, מלווה צחקוקים, באלות
האדם הניאנדרטלי שלהם.
סרגיי, הסגן, ניגש והיסה אותם בלחישה עצבנית.
השתיקה הדביקה אפפה את הכל.
זבובים התעופפו בעצלתיים סביב שורת בתי השימוש המצחינים,
בסגנון "בול קליעה", מהם אל המטבח ובחזרה, מאחדים את
הביוספירות של שני המוסדות. בתוך השכפ"צים נטפה זיעת כולנו,
נמהלת בזיעת לובשיהם הקודמים, כיניהם, קשקשת שיערם וכל השאר.
גשטאלט.
האסירים ישבו על דרגשיהם וגבם אלינו. אחד מהם גחון קדימה, כך
שישבנו מורם. ממכלאה סמוכה נשמעו קולות תפילה רמים :"אללה הוא
אכבר! אשהד ואללה אללה הוא אכבר!"
תמיד, איכשהו, נופלים זמני התפילה בדיוק על זמני הספירות, או
החיפושים, או כל פעילות אחרת שיוזמים שלטונות הכלא.
סרגיי ותומר חלפו בהליכה מהירה על פני האסירים, מניפים את
אצבעם ומונים בלחש. ליד הישבן הזקור נעצרו.
"אבו נביל ", אמר סרגיי, "מה עם האסיר הזה? למה הוא יושב
ככה?"
אבו נביל, ערבי חסון, נמוך, מגודל זקן, החליף כמה מלים בערבית
עם בעל הישבן. שביעות רצון צוהלת התפשטה בין שורות האסירים.
"הוא בין-אדם חולה, זה. יש לו תפוס הגף".
"שלא ישב ככה. בספירות שישב כמו בן-אדם".
"הוא אומר הוא לא יכול אחרת. הגף כואף לשפת רגיל".
"הגב כואב, נזמין לו רופא. בינתיים הוא יושב כמו כל אחד אחר.
בסדר, אבו-נביל?"
ההמיה המאושרת מסביב גברה. אבו-נביל פנה אל האסירים:
"יאללה, חלאס, יא שבאב. חלאס!"
"בסדר, סרגיי, יהיה בסדר".
סרגיי ותומר יצאו החוצה בהליכה מהירה. אחריהם המאבטחים,
ממשיכים לכוון את נשקם אל האסירים עד הרגע האחרון.
"ששים ושמונה", אמר תומר.
נעלתי את השער ממנו יצאו ופתחתי את שער המכלאה השניה. כל
הכבודה נכנסה פנימה. שני המאבטחים שבמאסף התקרבו.
"אני צנצנת אם זה ששים ושמונה", אמר אחד מהם, "אין לליצנים
האלה מושג מה הם עושים פה בכלל, בבית-זונות הזה."
"פלוס מינוס חמש", הצעתי.
"בדיוק", הסכים המאבטח השני, "תהרוג אותי אם אני יודע בשביל מה
גררו אותנו לפה בכלל."
"סאני, תהרוג אותי אם אני יודע למה אתה עדיין רוצה לדעת", אמר
הראשון.
"יש משהו בדבריו", הסכמתי.
"מלים כדורבנות, משה. מלים כדורבנות", אמר סאני.
"חזיז ורעם", אמרתי.
"שאול ואבדון", אמר משה.
"בוקה ומבולקה", אמר סאני.
משה פרץ בצחוק והדליק סיגריה. הציע לסאני ולי אחת.
"סיגריה?", אמרתי, "זה מגעיל אותי!"
"רבותי", הכריז משה בחגיגיות, "אין מנוס מהמסקנה הקשה והמרה
שאנחנו גמורים. זהו. זה הסוף."
"בלתי כשירים לשירות. לצמיתות", הסכמתי.
"אני מתנגד לכל מילה שאתם אומרים", אמר סאני, "מתנגד בתכלית
ההתנגדות ודורש שירשמו את ההתנגדות בפרוטוקול. כל הגישה שלכם
מוטעית מן היסוד. מוטעית ומטעה ומונעת משיקולים זרים ופסולים.
במקום לחשוב מה המקום הזה יכול לעשות בשבילכם, אתם צריכים
לחשוב מה אתם יכולים לעשות בשביל הספירות. זהו. אני אמרתי את
מה שיש לי להגיד."
"זה הכל?", התאכזבתי.
"זה הכל", התנצל סאני.
"מלים כדורבנות", אמר משה.
"את זה כבר אמרתם", אמרתי.
"נו, אתה רואה. אני כבר גמור. חוזר על דברים. מה יהיה בעוד
שבועיים רק אלוהים יודע".
"גם את זה כבר אמרת".
"טוב, נכריז על תיקו", אמר סאני באבירות, "במה אדוני עוסק?"
"תוכניתן מפוטר", עניתי, "וכבודו?"
"תגיד לי משהו חדש", נאנח סאני, "כל עולם ההי-טק נמצא פה,
במילואים האלה. במצבי צבירה שונים של מועסקות ומפוטרות. אפשר
להקים פה סטארט-אפ, בין הקרדלים המסריחים האלה, או איך שקוראים
להם".
"קרדלים", אישרתי, "בית-שימוש כימי, בלעז."
"אני איש שיווק", אמר סאני.
"לאקי יו. וכיצד יתכן שלא שיווקת את עצמך החוצה מהמילואים
האלה, אם יורשה לי לשאול?"
"מתוך טמטום, עייפות, ופריאריות, כמובן", הסביר סאני, "שאלתך
מיותרת לחלוטין, בלתי נחוצה, חסרת מעוף, היגיון ואמת פנימית.
מבזבזת משאבים ויוצרת תקורה שפוגעת בביצועי המערכת. ציפיתי ממך
ליותר מזה. אני מאוכזב."
"אני מתנצל", התנצלתי, "ואתה?"
"רופא שיניים", אמר משה.
"רופא שיניים!", התפעלתי.
"כן", אמר סאני, "הצעתי להכניס אותו למכלאות, לטפל בהם. עם כל
הציוד, חוץ מחומר הרדמה. אבל הוא לא מוכן. הוא סרבן-שטחים,
השמוק הזה. גוש-שלומניק. בוגד. סכין בגב האומה. אשכנזי
מאניאק!"
"בושה וחרפה!", הסכמתי, "אבל, תשתלט על עצמך, סאני. אנחנו לא
יכולים להרשות לעצמנו מלחמת אחים בשעה שכזאת. כמה מידידי
הטובים ביותר הם רופאי שיניים. יש גם רופאי שיניים שלא אשמים
בכלל שהם רופאי שיניים."
"בדיוק", הסכים משה, "סוף-סוף פוגשים בחור רציני פה, בין
החומות."
אחד החיילים הסדירים התקרב אלינו.
"אני מבין שאתם נהנים. אבל, תהיו בבקשה בשקט. כל מילה שאתם
אומרים מוקלטת פה. אני לא צוחק אתכם".
השתתקנו.
הספירה הסתיימה. הסמל, עם רשימותיו, עבר בשער ראשון, אחריו
הסגן ואחריו כולנו. התחלנו להתרחק.
שירה פרועה, מלווה מחיאות כפיים קצובות, בקעה מן המכלאה
הסגורה. אבו-נביל התקרב אל השער.
"סרגיי! שבת שלום, סרגיי!"
סרגיי הסתובב ונעץ בו מבט, מנסה להבין אם הוא לועג לו. "שבת
שלום גם לך, אבו-נביל! תהיו ילדים טובים בשבת!"
המשכנו ללכת.
"שבת שלום לכולכם", הפנה אחד החבושים את פניו אל המכלאה, מסיר
מעליו את השכפ"ץ המיוזע, "תזיינו טוב-טוב אחד את השני בתחת!
תקבלו סרטן! אמן!"
סאני חלף לידי.
"אנחנו צריכים להפסיק להיפגש ככה", אמר לי.
"בהחלט", הסכמתי, "אבל זה לא יפה להודיע לי בצורה כזאת."
נכנסתי לבודקה, זרקתי את הגז והשכפ"ץ והתישבתי מול המאוורר.