זוועה מתוקה של בוקר.
צחנה. עזיבה וחלחלה. תקומה וקינה.
וקמתי כי אני חייבת לקום.
כאן אני בשנת 1943 במחנה אושוויץ בירקנאו.
אבל זוהי אינה פלנטה אחרת שכן גורלי נתון בידי שמיים וחיי פה
טובים מכפי שהיו בעבר. שמש של אושוויץ היא כמו שמש רגילה אבל
לה יש חשיבות.
אני יפה. פחות או יותר. כנראה שיותר כי אני גם מאהבת.
קצין גרמני בכיר באושוויץ בחר אותי בסלקציה האחרונה.
מה בלט בי שנבחרתי לחיי הוללות באושוויץ?
שיער אדום. עור לבן, עיניים חומות גדולו. צעירה.
ילדה. בסך הכל בת שמונה עשרה וקץ לאומללותי.
אך אני איני יהודייה מסריחה, אני יהודייה וגם זה לא משנה כי
מצאתי חן בעיני היינריך מולר הקצין הבכיר באס.אס.
התמזל מזלי, היו אומרים אחרים.
אך אני איבדתי את נשמתי לשטן ואת משפחתי ללהבה.
האש המאכלת בכל איברי ושורפת אותי. אך אני איני מרגישה דבר
ומשחקת את התפקיד שנתבקשתי לשחק. את המאהבת הצעירה והקופצנית,
הנעלבת, המפתה והלא יהודייה. אבל למרות כל זאת אני עדיין ותמיד
אהיה יהודייה. אך לי זה לא היה חשוב יותר.

גרנו בחדר יפה ביחד, אני והיינריך. הוא היה נאה.
ארי לכל דבר. בלונדי, תכול עיניים, חזק וגברי. הייתי מעזה
להגיד שהוא יפה נורא. חושני נורא. קצין אס.אס. בצבא הנאצי.

משאית. יריות וצעקות בגרמנית.
"שנל יודן! שנל!".
ירדנו.
רצנו במדרגות ישר אל תוך המשאית, בבגדים בלויים ובנשות בלויות.
אבל עדיין יפה.
צרחות ומחנק.
צפיפות ובכי.
משאית הומה אדם. אנשים בלויים ובגדים רזים.
כולנו ביחד. אחים יהודים מסריחים.
חשבתי אז שאני יהודייה מסריחה.
הגענו למחנה. אושוויץ בירקנאו.
שם העבודה תשחרר אתכם ואותי היא תהרוג. דמות אגואיסטית.
אמא ואבא איתי. אני אוהבת אותם עכשיו יותר מתמיד ולא אוכל
לחיות בלעדיהם. נתנו לי הכל. אנשים טובים. נכנסנו בשער.
גופות ושלדים ערומים.
חשופים ופגיעים לקליעים נאצים קרים.
חסרי שיער, חולים, מתים וגוססים.
מפוחדים וחסרי אונים. ללא שליטה. אני לא אוהבת אותי.
אין אהבה כאן, יש רחמים ויש חמלה ויש לעג ויש פחד ויש שנאה.
אבל לא לי. אני רוצה מוות רק לי. להקריב את עצמי במקום הוריי.
רחמים עליי.
עושים סלקציה.לאיזה צד כדי ללכת? אין לי מושג. אני ערומה
ושיערי האדמדם לא נגזז. הקצין הזה מסתכל עלי בפליאה. ברחמים
ואמר לי ללכת לחדר. הובילה אותי אישה לחדר חמים ונעים.עם
טפטים.מיטה זוגית. בית יפה ופסטורלי כשבמרפסת יש נוף מטורף.
נכנסתי. היא שטפה אותי באמבטיה. ברכות. ציפיתי לכוח. ציפיתי
לאלימות. אבל פניה היו חתומות. פוקר פייס. והיא אמרה דברים
בגרמנית שהבנתי. "כאן יתייחסו אלייך טוב .את כבר לא יהודייה
מסריחה. את ילדה יפה, כן יפה. זה טוב שאת יפה". ואני חשבתי,
הייתכן? ושאלתי על מאמא ופאפא. לא יודעים ופתאום גרמנית זאת
שפה זרה. אני לבושה. נכנס הקצין לחדר. הוא נראה כמו בן אדם.
נינוח ונחמד. מצחיק ומשעשע וקצין נאצי.
ואני לא מבינה ורוצה ללכת הבייתה. אבל אני בת שמונה עשרה
ופולנייה
והוא מתחיל לדבר בגרמנית  אליי."יום יפה היום, לא כל כך קר
יחסית לחורף". ובחדר באמת לא היה קר. ההסקה פועלת. פתאום נעים
לי.
והוא אומר שננסה להסתדר ויהיה לי יותר טוב ושאני יפה ושלא
אכפת לו שאני יהודייה.שהוא הציל אותי כי כולם ימותו בסופו של
דבר.
ובכיתי.
והתייפחתי על מאמא ופאפא.
והוא לא הבין, ובא וישב לידי ושם את זרועו על כתפי ואימץ אותי
לליבו ואמר לי- למה?
אמרתי- "מאמא, פאפא".
והוא אמר שכל עוד אני אתו ביחד הם יחיו.
ושמחתי וחיבקתי ונישקתי והוא חייך.
עיניים טובות ונעימות.

עברה כבר שנה ומאמא ופאפא חיים ואני שכחתי מהם לגמרי.
הייתי עם היינריך יום ולילה. יצאנו ובילינו ורקדנו והיה טוב.
הוא פינק אותי במתנות ואמר לי שהוא מאוהב בי.
ואני ניסיתי לרצותו.
התחבטתי בכל הקשור לאהבה. אבל הוא העניק לי יציבות.
ואין יותר אושוויץ בירקנאו.
והם היהודים המסריחים עובדים.
ואני ישנה בזרועותיו של היינריך.
ופתאום התעוררתי.
צרחה.
יצאתי החוצה ונעליי החדשות התלכלכו באדמה הבוצית.
ופתאום היה לי קר. בחוץ אין הסקה.
השריפה שורפת ושורפת עצמות.
וראיתי את מאמא צורחת וקוראת בשמי.
מעגל של יהודים מסריחים מסביבה.
היא צעקה. "את יהודייה, אל תישכחיו ואל תתכחשי!".
צעקתי לה גם.
"בגללי את בחיים, בגללי את שורדת!"
"ראית מה קרה לפאפא, כשהוא דיבר לא טוב! עלה בארובה!".
היא בכתה בכי תמרורים.
ואני הסתכלתי עליה בגועל. ברחמים. בשנאה.
"כשאת תלמדי להיות יהודייה טובה אז רק תבכי. עכשיו תהיי שמחה
שאת בחיים". אמרה הבת לאם המולידה.
היא בכתה והוציאה משפט אחרון.
"מה הם עשו לך, בבושקה שלי....תרגישי משהו, אל תהיי נאצית,
מתוקה שלי, מה הוא עשה לך הייקי הנאצי הנאצי הזה...?"
בכתה ובכתה וצרחה מכאב.
ולי כאבו האוזניים.
היינריך בא מבוהל מהצרחות ושאל מה קרה.
אמרתי לו שהיהודים המסריחים צריכים ללמוד לקח.
הוא אמר לי להירגע.
השמיים נפלו והיום החשיך והשמש של אושוויץ הייתה שחורה מעפר.
כוכבים קטנים שנתקעו בשמיים.
ולקחתי את האקדח של היינריך מנרתיקו.
ויריתי מחסנית באישה שגרמה לאוזניי לכאוב.
ולליבי להרגיש אשמה.
היא נפלה.
פניה המומות. מהר. הכל קרה מהר.
דמה נזל אבל היה שקוף והתמזג עם האדמה הבוצית.
גשם יורד וכל היהודים הטובים הביטו בי מזועזעים
והמשיכו ללכת.
נפל האקדח בבוץ.
נפלתי גם אני. בוהה בגופה.
ועיני לא ממוקדות.
נפלתי והכל נהיה שחור פתאום.

חם לי. התעוררתי בבית שלי ושל היינריך. התעוררתי לכאב.
וכאב לי וכאב לי.
ושנאתי אותי. היינריך נתן לי תה חם ושאל אם אני בסדר.
אמרתי כן וחייכתי. והוא אמר לי שהוא אוהב.
אמרתי בחזרה.
וכך היינו אני והיינריך בעולם דמיוני וחולני.
אכן אושוויץ הייתה פלנטה אחרת.
הלכתי כצאן לטבח ולמפולת.
וגופי עייף ונשמתי הוחלפה באחרת.