רק עכשיו אני מרגישה שאני מוכנה לכתוב על היום הזה. הוא חקוק
בזכרוני כל כך חזק כאילו שזה עכשיו. וזה אור היום שעולה לאט
לפני, זה הריח, האויר, התחושה, זה התחיל די מאוחר בלילה
כשישבנו בחוץ. לירון התחיל להשתגע, ואנחנו, הראש שלנו היה
במקום אחר. ולפעמים חשבנו על זה ולפעמים זה חלף לרגע וצחקנו או
עשינו משהו אבל זה תמיד חזר בסופו של דבר. העברנו בערך שעתיים
בחדר מדרגות של קומה 6, אין לנו מה לחפש שם עכשיו. ושם ישבנו
כשלירון עבר את החלק הכי קשה- הוא בכה, הוא רעד, נכנס לטראנס
אמיתי. וגם אם היו פעמים בחיים שלי שחשבתי שהגעתי לשיא, לשם
עוד לא הגעתי. זה היה מצמרר, הוא היה מנותק מאתנו לגמרי. בסוף
הצלחנו להקים אותו משם והשעה התקרבה. לילה שלם חלף על פנינו.
הלילה האחרון. ובסוף הסופי בהחלט כולנו בכינו כמובן. הרבה כל
כך. ואחרי החיבוק האחרון, לראות אותה נוסעת, מתרחקת, לפרוץ
בבכי, להסחף אחרי הכל, לבכות עד שלא יכולתי יותר. אלו היו
הרגעים הכואבים. נחמה לקחה אותי אליי וככה ישבנו ובכינו. אחר
כך שוב למטה. שוב דמעות. והיום זה עוד לא נקלט. אפילו שעבר כל
הזמן שעבר זה עדיין לא נקלט.

בוקר. האוויר הקריר. השמיים שצבועים בצבעים מיוחדים. רק אני
והזריחה, שפעם נראתה לי יפה וגרמה לי לחכות לה, עכשיו מפחידה
אותי, כי לא ראיתי אותה מאז אותו יום וכואב לי לחשוב שככה זה
קורה שוב, שאני כאן עוד פעם וקר לי קצת ומה שכמעט נעלם ממני
עוד חי וקיים. וזריחה מתקשרת לכאב ממשי.
זה לא מוות זו התחלה חדשה, ואיך שזה מנוסח ממש אפשר לחשוב שהיא
מתה. אני שונאת אגואיזם ושונאת רכושנות אז איך אני יכולה לרצות
שהיא תהיה פה רק בשביל עצמי כשאני צריכה להכריח את עצמי
לחייך?
ולהבטיח לה שהכל יהיה בסדר כמו שתמיד עשיתי?
אז אני תוהה איפה את עכשיו ומה את עושה. ואם גם את רואה לפעמים
את הזריחה ונזכרת באותו היום, בהרגשה, כי שם את עוד נמצאת
בשבילי קיימת-מוחשית ושם תמיד תהיי, מתחת לבניין, ביום
האחרון.




מוקדש לאחות חורף יקרה שנמצאת אי שם מעבר לים