ביום שמיכל הופיעה לא ממש הייתי מוכנה. לא ממש האמנתי ביישויות
האווריריות האלה. או שאתה קיים או שלא, ורצוי שאפשר יהיה למשש
אותך אם אתה קיים. כנראה שגם מיכל חשבה ככה. גם היא רצתה
שימששו אותה. מאוד רצתה. רצתה וגם קיבלה. אבל אולי נתחיל
מהתחלה. ביום ההוא ישבתי עם בעלי בבית וקצת השתעממנו. אני לא
ממש זוכרת מי העלה את הרעיון הזה לעשות סיאנס. מימינו לא
עשינו, לא מבינה מה היה דחוף לנו כל כך לנסות את זה, אבל זה מה
שעשינו. הכנתי את הבריסטול והכוס, וישבנו לנסות. לא אלאה אתכם
בתיאורים מיותרים. אומר רק שאז נדחקה מיכל לתוך החיים שלנו.
נדחקה בכל כוחות האור והאופל שהיו בידה. "אני השומרת שלכם"
אמרה מיכל.  "בלה בלה בלה" אמרה מיכל, וכל החדר התחשמל."הייתי
אשתך" אמרה מיכל לבעלי. "מתוק שלי" היא הוסיפה. וככה, בלי
הודעה מוקדמת, מבלי לדעת מי היא, ומה היא רוצה, האיש שלי התחיל
להזיע. אני מכירה אותו, את הבחור. כשהוא רוצה משהו הוא מתנהג
כך. עכשיו הוא רצה מאוד את הרוח הזו שלא התביישה לקרוא לו מתוק
שלי אחרי יותר ממאתיים שנה. ואני יושבת שם, ורואה את הקולות.
לא ממש מדוייק האמת. אני הייתי הקולות. קוראת עם הכוס. כותבת
מילה למילה, צוארי נתפס. והאיש רוצה עוד. קבענו פגישה נוספת,
כבר למחרת.
היא מקסימה האשה הזו, אמר לי האיש אחרי שהלכה. במה היא מקסימה?
התעניינתי אני. בדרך הדיבור שלה, וגם לא הפסקתי לראות צבעים
כשהיא היתה כאן. עדיין לא דאגתי. נראה לכם שאפשר להתאהב ברוח?
הבחור שלי הוא איש של חושים. תנו לו לגעת לטעום ולהריח. תנו לו
לפחות לראות. איש של חושים. לא הייתי מודאגת.
בפגישה הבאה היא ביקשה לדבר דרכי. המחשבות יחלפו בראשי, אני
אומר אותם במילותיה שלה. הסכמתי. לאט לאט היא התיישבה בתוכי,
לאט לאט נרגעתי, הבחילה נרגעה. פתאום היא התחילה לנוע בתוך
הגוף הזה שלי, להביט מתוכי. פתאום הרגשתי אותה: את המחשבות
שלה, את החשקים שלה, התאוות שלה. היה לה נעים להיות בתוך גוף,
ראו את זה עליה, היא נגעה בשפתיים שלי. התנועעה בתוך הגוף שלי,
והכי גרוע, הסתכלה במבט הזה שלה על המתוק שלה, שהיא כל כך
התגעגעה איליו. והמתוק שלה, אני נשבעת לכם שכל הסיפור הזה
אמיתי, רצה אותה. זה לא ממש שינה לו שזה הגוף שהוא רגיל אליו
כל כך, ומכיר אותו כל כך. הוא התאווה אליה, לקול שזרם מבין
השפתיים האלה, לדיבור הרך הזה. היא היתה אלופת העולם. השתמשה
בנתונים שניתנו לה בחוכמה מחושבת. היא החזיקה בידו, והם קבעו
פגישה נוספת. אחרי שהלכתי להקיא מכל הבלאגאן שנשאר לי בגוף,
חזרתי כדי לראות אותו עם עיניים נוצצות. היא כל כך חכמה, מלמל,
כל כך עדינה. את יודעת, אני מרגיש שאני מכיר אותה שנים.
בפגישה הבאה הם עישנו סיגריה יחד. הם החזיקו ידיים, ואני
הרגשתי את החשמל שבגוף שלי, איך הוא מאיים לאדות אותי. ואז היא
אמרה לו, מתוק שלי, אני כל כך צריכה להרגיש אותך, כל כך רוצה
חיבוק. והוא נגע בה, ואני רואה. והוא רצה אותה כמו שלא רצה
אותי מעולם. והיא עצמה את עיניה, זרקה את ראשה לאחור, ופשקה את
השפתיים היפות שלי. שמעתי אותה נאנחת מתוכי, והרגשתי איך
השפתיים שלו מרחפות מעל הצואר שלה. והם פשוט הריחו אחד את
השניה, כמו חיות שמריחות ריח המגיע מרחוק, כאילו שאם הוא
יתאמץ, הוא יריח ממש אותה. לא אותי. אותה. וכשהוא הגיש את
האצבעות שלה אל בין שפתיו, ידעתי שזה לא יגמר ככה. ידעתי שכבר
זה לא יגמר בכלל. ראיתי את האיש שלי מתאהב ברוח רפאים. משתמש
בי כדי להגיע אליה, כדי להגיע לתוכה. ואז בא זיון. זיון של
מלאכים. עכשיו, אתם צריכים להבין, אני מרגישה הכל. נהנית מכל
נגיעה, למרות שאני יודעת שהיא לא בשבילי. ויחד עם זאת מבינה
שאני צופה באחת מבגידותיו המרהיבות של בעלי בי. הבגידה
האולטימטיבית. אהבה פיור. והוא מפשיט אותה בעדינות, והיא
מתנועעת בתנועות החתוליות האלה שלה. והוא אומר, האיש שלי, כל
כך התגעגעתי אליך, טוב שחזרת. והיא מרכינה את ראשו היפה אל
החזה שלי, היפה עוד יותר, משתמשת בו בטיבעיות כאילו היה שלה.
ורגע אחר כך הם היו מלופפים ביחד. אי אפשר היה למתבוננן מבחוץ
אם הם הלומי צער, או הלומי תאווה. והצער שהיה בתוכי, כשראיתי
את התמונה הזו היה פוצע. לא נתתי לו מה שהיה צריך עד עכשיו.
באה זו, ונתנה לו געגוע. געגוע שהוא כל כך ביקש, ריגוש שכולו
צעק אליו. ואני הבנתי שזה אחד מאותם הרגעים. אני קוראת להם
רגעי האל חזור. מאותו רגע שהם קורים, משתנית התמונה...