איזו מילה מתנשאת זו המילה "מונולוג." איך אני יכולה להעז
לקרוא לשטויות שאני כותבת פה מונולוגים?
שמעתי והשתמשתי במילה הזאת כל-כך הרבה בימים האחרונים - "לוטק,
המונולוג שלך מצויין".
"יאצק, אין לך מה לבוא מחר לחזרה אם אין לך מונולוג מוות."
כן, נכון. המונולוגים המדוברים הם מונולוגים, מה שנקרא, 'על
אמת'.
שייקספיר, ווילד, אפילו אייזנר- להם יש זכויות יוצר על המילה.
לי אין. בחיים אין לי. אני עושה את עצמי כמישהי חכמה, כמישהי
שיודעת מהחיים שלה ויודעת מה זה לכתוב כמו שצריך. לא, אני לא
מוציאה ציונים בחיים בלי ללמוד כמו חמורה...אין לי כשרון
בכתיבה.
"אבל למי אכפת מזה," הוא אומר לי, "את מביימת."
אני א-ח-ר-א-י-ת על המונולוגים. מבינים את הקאצ'? אני לא יכולה
לכתוב מונולוגים, אבל מותר לי לביים אותם. מותר לי לשבת בכיסא
המכובד, עם טקסט שאני תרגמתי, וזכותי להגיד להם: "יפה, אבל אני
רוצה שתרגישי את זה כמו מישהי...מאוהבת, מובחלת מעוצמת הכאב
שלך," ודברים כאלה.
ובאיזו זכות?
בשום זכות.
ילדה קטנה, בכיתה י"א, מתיימרת להבין למה הוא התכוון שהוא כתב
את זה, איך הוא הרגיש כשכל עולמו קרס תחתיו -
"ואני עומד פה. נפרד. ולבדי."
מישהו שכתב את זה במלוא הכאב שלו, במלוא הרגש והכנות.
ועוד שבוע, בדיוק אפילו, אני הולכת להתייצב יחד עם שותפתי לפשע
(הבמאית השנייה) מול כ-700 ילדים בני הדור השלישי לדורו של
המונולוגיסט האמיתי - ואני הולכת להציג את עצמי כ"אחת הבמאיות
של ההצגה המדהימה שאתם הולכים לצפות בה..." ארבעה חודשים אני
קורעת את עצמי, קמה כל שבת לחזרות ויושבת שעות על גבי שעות
אחרי זה כדי שהכל יהיה טוב, שהמונולוגים (וחס וחלילה שנמעיט
בערכם של הדיולוגים) יצאו כמו שצריך.
כמו שאני חושבת שצריך.
אז אנא, כבדו את המאמץ שהשקענו בהצגה הזו...תנו לי לו רק ליום
אחד - את הכבוד להיות שם, נישאת מעל השאר עם אלו שכתבו את אותם
מונולוגים -- עם אותם יוצרים ששלחו את עבודותיהם אל העולם
וקיוו שמישהו יעריך אותם כמו שצריך. |