אני רוצה ללכת.
לשכב על הדשא ולהסתכל על השמיים.
כל כך שחורים ומנצנצים מעט.
ועכשיו הגיע הרגע של לבכות,
וזה בדיוק הרגע שבו אני חושבת עליך.
אהבה שהתפספסה.
זאת לא אהבה היא אומרת לי.
ואני אומרת לה שאהבה זה הרבה דברים,
אהבה זה לא רק איך שהיא רואה את זה.
אני יודעת שאני אהבתי אותו.
ואם לא אז איך אפשר להסביר את הכאב שהרגשתי,
את העיניים שלי שדמעו כששמעתי את השיר שלו.
השיר שהוא הכי אהב. וגם אני (עדיין אוהבת).
אני חולמת שאני פיה ויש לי שרביט בצבע כסף עם כוכב.
אני יכולה לעשות שיאהב אותי שוב אם רק אגע בו.
נגיעה קטנה בשרביט שלי והוא יהיה שלי.
את הורסת את עצמך היא אומרת לי.
ואני אומרת לה שהיא לא מבינה כלום.
היא לא יודעת עד כמה כואב לי בלעדיו.
כך כך הרבה מחשבות, ואני לא מצליחה להרדם.
דווקא עכשיו כשאני הכי קרובה אליך-מול השמיים.
אני רואה אותך מולי, אתה בתוך הכוכב. אתה מנצנץ.
ילד יפה שלי. אני מתגעגעת.
למה היית צריך ללכת ככה פתאום.
הבטחת לי תמיד שתהיה המלאך שלי ועכשיו אני בטוחה שזה ככה.
למה היית חייב למות לי. למה היית צריך לעזוב אותי.
אני אוהבת אותך.