ויום אחד אשב לידך ברגליים מקופלות, שיער מפוזר ואגיד לך כל מה
שאי פעם רציתי, את כל המילים הכואבות והפוגעות שאני מחביאה
בתוך קפלי נשמתי אומר לך ואתה תתכווץ במקומך ותיפגע. המילים
המושחזות שלי (והרי תמיד אמרת שאני מתבטאת כל כך יפה, תגיד את
זה גם כשאתבטא כל כך יפה נגדך?) ינעצו בבשרך ויכאיבו, משפטים
טבולים רעל יסובבו בבשרך ואתה תעצום עיניך בכאב ותתרחק ממני
לפני שאסיים את שטף המילים ואני אנצל את הרגע שבו תסובב אליי
את גבך ואפסיק לנשום. סתם ככה, אגיד שנמאס לי לנשום ואתה תגחך
לעצמך ותמלמל לי משהו על כמה אני טיפשה לפעמים ואני אקח שאיפה
אחרונה וגדולה לראות האלה שלי, שפעם היו 'ריאות קטנות וורודות'
ועכשיו, עשרות סיגריות אחרי, נשארו סתם קטנות. הפה ייסגר והגוף
שלי יחל להאדים, ואתה, אתה הרי אוהב אדום כל כך, תביט בי תחילה
ולא תבין מה קורה לי ולמה ותיבהל ותרוץ אליי במהרה ואני אספיק
להכחיל ולהשתנק ולנסות למלמל מעט מילות אהבה ואזעק לעזרה
ואבכה. אתה תשב ותלטף אותי, תחבק אותי בדממה ותגיד לי שאתה
אוהב אותי 'המון, הכי בעולם'. אני אחייך אליך חיוך קטן ועצוב
ואעצום לי בשקט את עיניי, אלה שאתה יושב ומתבונן בהן שעות, סתם
כי לא יכול להפסיק. אתה תחזיק אותי ותעביר אצבעות ידייך בשיערי
ותישק לשפתיי, אך לא כמו בספרים, לא אקום ואתהלך לי לפתע, אני
אמשיך לשכב, קפואה, מוטלת על הקרקע. אתה תשב ותבכה, תעביר אליי
חום גופך ואני אחליט לי פתאום שבא לי להתחיל לנשום בשנית,
ואחזור לי אלייך ואחייך לך ואשק לך ואבקש שתפסיק כבר לבכות
ואתה תאחז בי ותאהב אותי יותר מתמיד ותשכח מכל מה שקרה. |
