אני לא יודע מה קרה פתאם. פעם היינו מסתובבים חופשי ברחוב,
היינו יכולים להכנס לכל המקומות, להיות חברים של כולם. עכשיו
אנחנו לא יכולים לעשות כלום. יש פה קבוצה של חיילים גרמנים
שמכוונים עלינו רובים וצועקים לנו פקודות בגרמנית.


אני לא יודע איפה אמא שלי. הם לקחו אותה לפני שבוע. היא אמרה
שזה בסדר, שהיא הולכת לעבוד באיזשהו מקום רחוק ושהיא תהיה
בסדר. היא אמרה לי לא לדאוג, שאנחנו עוד נפגש. היא הבטיחה לי
את זה.


את אבא ראיתי פעם אחרונה עובד באיזשהו מפעל. הוא נראה לי סובל.
כל החברים של אבא היו איתו, כל החברים היהודים. לא הבנתי למה
כל שאר החברים שלו לא היו איתו. גם מסביבם היו חיילים גרמנים
עם רובים שצעקו עליהם.


אני ועוד כמה חברים שלי נמצאים באיזשהו מקום, רחוק מהבית.
פתאם, סתם ככה, לקחו אותנו. זה היה לפני שלושה שבועות אני
חושב. אמא אמרה לי שלוקחים את כולנו למקום אחר, מקום יותר טוב.
"מי זה כולנו?" שאלתי אותה, "כולנו" היא ענתה, "כל היהודים".
"אבל למה כל היהודים צריכים ללכת?" שאלתי שוב, "אני לא יודעת"
היא ענתה לי.


העמידו אותנו מחוץ לבית. את אמא ואת כל שאר הנשים הם העמידו
במקום אחד, את אבא ואת שאר הגברים במקום אחר ואותי ואת כל
הילדים בצד השני. לא הבנתי מה קורה. העלו אותנו על רכבת. היה
מאד צפוף ומחניק, לא היה מקום. הרבה אנשים דחפו אותי ולא יכלתי
לנשום. אני זוכר שראיתי את יוסף שוכב על הרצפה, קראתי לו והוא
לא ענה. חשבתי שהוא ישן או משהו. למרות שזו הייתה נסיעה ארוכה
לא נתנו לנו לאכול, הייתי מאד רעב. קיוויתי שבמקום החדש, שאמא
הבטיחה שיהיה מקום טוב, יהיה אוכל.


אחרי הרבה שעות הרכבת נעצרה. היה ריח מאד לא טוב. שוב ראיתי
אותם, את החיילים הגרמנים. הם הוציאו כמה ילדים שישנו וזרקו
אותם לאיזה בור כזה. לא הבנתי למה הם עשו את זה. שוב הם צעקו
עלינו בגרמנית, אבל למזלי היה לידי אחד שידע גרמנית, יורגן היה
השם שלו. הוא תרגם לי את מה שהם אמרו: "באתם למחנה עבודה, אתם
תעשו את כל מה שנגיד לכם לעשות, מי שלא ימלא פקודות יענש".


אחר כך לקחו אותנו לאיזה מקום קטן. שם היה החדר שלנו. זה היה
מאד צפוף. ישנו חמישה או שישה באותה מיטה. היה לי מאד לא נוח.
בבית היה לי חדר משלי ומיטה משלי. הייתי בן יחיד. מאד אהבתי את
הבית שהיה לנו. זה היה בית גדול, עם מרפסת גדולה. יותר מהכל
אהבתי את עליית הגג. משם יכלתי לראות את כל העיר. אבל מהחדר
שלי פה אי אפשר לראות כלום. "מה אנחנו עושים פה?" שאלתי את
יורגן. הוא בן 12, אני בן 9. "באנו לעבוד" הוא ענה לי. "במה?"
שאלתי, "לא יודע" הוא ענה לי.


מאז אנחנו במקום הזה כל הזמן. אני מאד לא אוהב את המקום הזה.
אני נורא רוצה לחזור הביתה לאמא ולאבא. אנחנו בקושי אוכלים,
כבר יום שלם אני חושב שלא אכלתי. אתמול בא חייל וזרק חתיכת לחם
על הרצפה אבל עד שהגעתי אליה לא נשאר כלום. אני גם לא מרגיש
טוב, בקשתי מיורגן שישאל איזה חייל איפה המרפאה אבל הוא אמר לי
שלנו אין מרפאה. "למה?" שאלתי, ושוב אותה תשובה - "לא יודע".


קוראים לנו עכשיו החוצה. שוב מעמידים אותנו בטורים. אולי
משחררים אותנו, אני מאד מקווה שמשחררים אותנו. שוב אנחנו עולים
על רכבת. כנראה שמחזירים אותנו הביתה.


הגענו למקום החדש, אבל זה לא הבית. את אמא ואבא אני לא מוצא,
גם לא את יורגן. כולם הולכים לאיזה כיוון אז גם אני חייב ללכת
לשם. יש פה ריח ממש חריף. חייל גרמני קורא לי להכנס לאיזה תא.
אני לא יודע מה זה, אבל אני חייב להכנס.



מוקדש לששת מיליון היהודים.
יהי זכרם ברוך.