מאז שהחופש הגדול התחיל, אני כל הזמן מפספס את זוהר. ואת זוהר
מזה לא קל לפספס. בחיים לא ראיתם בחורה כמוה - גבוהה עם שיער
עד הכתפיים ועיניים צוחקות, עם ציפורניים ארוכות צבועות בטיפקס
ומליון נמשים על האף.
לפני כמה ימים, הייתי בטוח שראיתי אותה עומדת שם בקיוסק מעבר
לכביש. היא לבשה גופייה אדומה וג'ינס שניראה כאילו הוא עבר כבר
איזה אלף כביסות. זה נראה לי מוזר כי אני יודע שהיא שונאת אדום
והיא תמיד אומרת שאין צבע בעולם שהיא שונאת יותר מאשר אדום
והיא מעדיפה בדרך כלל ללכת ערומה מאשר ללבוש את הצבע הזה אבל
אני דווקא חשבתי שהוא ממש יפה לה. למרות שזה לא ממש אובייקטיבי
כי אדום זה הצבע שאני הכי אוהב בעולם ובכל מקרה בעיני - הכל
נראה עליה מדהים. בכל אופן, זה השתלב מצוין עם הגב השזוף שלה
שעליו היה תיק כחול ומקושקש בטיפקס והשיער החום הגולש שלה
התפרע ברוח של הים. משקפי השמש הכהים שלה כמעט ונפלו לה מהראש
בכל פעם שהסתכלה מטה לבדוק את הנעליים שלה, כאילו שהצבע שלהם
עומד להשתנות בפתאומיות. היא עמדה בתור של הקיוסק ולא ראיתי מה
היא קנתה אבל אני בטוח שהיא שוב קנתה קרטיב דובדבן כי היא תמיד
אמרה ש"אם כבר קיץ ודביק אז דובדבן" ועכשיו היה אמצע יולי
והלילה היה ממש חם.
קראתי בשמה פעמיים אבל היא לא הסתובבה אז החלטתי שאני ניגש
אליה. חשבתי ללכת שני מטר לידי כי שם היה מעבר החצייה היחיד
בכביש הענק הזה, ואם רציתי להגיע אליה חי - היה זה די מומלץ
לעבור שם, אבל חשבתי שזה סתם בזבוז של זמן ללכת עוד שני מטר
ולחכות לרמזור אז החלטתי להתגרות בגורלי המר בדרך כלל, ולחצות
את הכביש במקום בו עמדתי. היה חושך וכשהתחלתי ללכת נתקלתי בכל
מיני דברים שהיו שם ואפילו לא שמתי לב אליהם כמו אופניים
ואבנים וילדים שהיו ברחוב. יכול להיות שזה פשוט היה הגב השזוף
הזה והגופייה האדומה שסנוורו אותי, מי יודע, בכל אופן, היא כבר
התקדמה בתור. ממש לפני שהגעתי לאמצע הכביש שמתי לב שמכונית
גדולה ואדומה מתקרבת וילד אחד קטן עם קורקינט עומד לחצות באותה
השנייה את מעבר החצייה. חשבתי להמשיך ללכת ולהתעלם מהאירוע
המצער אבל מהיותי אדם טוב עמוק בפנים, הרגשתי שאני חייב לרוץ
את השני מטר האלה, לקפוץ על הילד ולדחוף אותו חזרה למדרכה, ממש
לפני שהוא נדרס. וזה בדיוק מה שעשיתי. ממש אחרי שזרקתי אותו על
המדרכה, נושף ומתנשף, אמא של הילד הקטן הגיעה וחיבקה אותו
בזרועות ארוכות ומלאות בצמידים זהובים והודתה לי בערך שלושים
אלף פעם שהצלתי את הבן שלה. כל מה שרציתי היה להמשיך כבר ללכת
ולפגוש את זוהר סוף סוף. אחרי שאמרתי יפה בבקשה והסתובבתי ללכת
שמעתי את האמא נותנת לילד עם הקורקינט סטירה מצלצלת וצורחת
עליו: "שלא תעיז יותר לעזוב את היד של אמא! שמעת אותי?!" זה
בטוח כאב לו כי הוא התחיל לבכות ובכלל, כל הצמידים הענקיים
האלה שהיו לה על הידיים בטח פגעו בו. רציתי להסתובב ולהגיד לה
"גברת, לא מרביצים לילד! בטח שלא עכשיו!" אבל לא היה לי חשק
לחנך את העולם ואמא שלו באותה שנייה אז פשוט הסתובבתי לכיוון
הכביש והמשכתי ללכת. מסתבר שאני לא בנאדם כל כך טוב כמו
שחשבתי, אבל למי אכפת, העיקר שעשיתי מצווה ועכשיו אני בדרך
לעשות עוד אחת - לדבר עם זוהר. כשהגעתי לצד השני של הכביש,
שמתי לב שהיא כבר לא שם. נכנסתי לקיוסק ושאלתי את המוכר אם הוא
ראה אולי לאן נעלמה הבחורה עם הג'ינס והגופייה האדומה, זאת
שקנתה כאן ארטיק דובדבן. המוכר שהיה די גדול ועצבני רק הסתכל
עלי כאילו אני איזה מצורע ואמר לי שאו שאני קונה משהו או שאני
עף לו מהחנות כי הוא שונא אנשים מעצבנים ועשה תנועה כזאת עם
האצבע לאורך הצוואר. למרות שבלב ידעתי שאני בכלל לא מעצבן כי
אם הוא רק היה מכיר את זוהר אז גם הוא היה שואל כל מיני מוכרים
עצבניים ומפחידים לאן היא נעלמה, רק שתקתי חייכתי ויצאתי
החוצה. וככה פיספסתי את זוהר בפעם המאה.
כמה ימים אחר כך, הסתובבתי  עם איתן במרכז העיר ופתאום שוב -
הבזק של זוהר ליד חנות בצד השני של המרכז. תפסתי לאיתן את היד
ואמרתי לו שאני מזה מצטער אבל אני חייב לזוז ואם בא לו הוא
מוזמן לשבת שנייה על הספסל מול החנות ספורט ולחכות לי, אבל אני
לא יודע כמה זמן זה יקח ועפתי משם כמו סילון. הפעם החלטתי, תוך
כדי התנשפות מהריצה, שאני לא מפספס אותה בשום מחיר. גם אם זה
אומר לתת לילדים קטנים להידרס על ידי מכוניות אדומות ולחטוף
מכות מאמהות מעצבנות. לא אכפת לי מה, שתיפול פצצת אטום בדיוק
על הבית של סבתא שלי, שהמדרכה מולי תתפרק פתאום ויפער חור ענק
ברצפה, שמוכרים עצבניים יעיפו לי מכות רצח, שיפלו עלי השמיים,
מצידי - לא משנה מה, היום אני לא מפספס את זוהר. רצתי לצד השני
של הקניון במהירות אדירה, חבל שבשיעורי ספורט אני לא רץ ככה,
בטוח היו מעלים לי את הציון הנכשל בתעודה השנה, אם רק היו
רואים אותי עכשיו. ממש לפני שהגעתי לחנות שבה עמדה זוהר, ראיתי
איזה בחור גבוה כזה, עם מדים ירוקים וכומתה על הכתף, מחזיק
לזוהר את היד ונותן לה וורד אדום. זוהר חייכה, נתנה לו נשיקה
ארוכה ואמרה כמה שהיא אוהבת אותו ואיך הוא ידע שאדום זה הצבע
האהוב עליה? עמדתי שם מתנשף, מביט בשניהם וחושב לעצמי, איך
פספסתי את זוהר בפעם המאה ואחת.