כשרועי נולד הייתי משוכנעת שעשו לי את זה בכוונה.
נו באמת, זה נשמע הגיוני שאבא שלי מתחתן עם מישהי שאני אישית
מתעבת, מישהי שקיללה אותי במשך חמש שנים, איימה עלי בטלפון
ובקיצור, הרסה לי את החיים. ועוד  שהוא ילד את הילד שלו בדיוק
ביומלדת שלי?
אז או שיש לי באמת חרא של מזל או שהוא עשה את זה בכוונה, ובגלל
שהכל קרה בכיתה ה' הלכתי על האפשרות השנייה.
אז הפסקתי להפגש איתו.
הגיוני לגמרי. לגבי ילדה בכיתה ה'.
ואז המצב החמיר.
וכל שנה כשיש לי יומולדת אני יושבת לבד בבית ומנסה לשכוח את זה
שאבא שלי חוגג כרגע את היום הולדת של הבן שלו ושוכח מהטעות
הזאת שילד, שאי אפשר אפילו לקרוא לה ילדה שלו כי מי היה מסכים
לקבל אחת כמוני?
והשנה היום הולדת שלי שוב מגיע, ואני שוב לבד, ואני מתגעגעת
ומחפשת נחמה. ופתאום אני קולטת עד כמה אני מטומטמת שכל השנים
האלו חיכיתי לו, כאילו שהוא באמת יחזור!
והרגע הזה שתפסתי את עצמי בידיים ואמרתי לעצמי "תגידי, מה הקטע
שלך? את מטומטמת או מה? יש לך חיים טובים, יש לך חברים, אחות
מקסימה ואמא נהדרת, למה את צריכה את המניאק הזה בדיוק?"
ומאז המניאק הזה לא בחיים שלי, ורק לצורך הפרוטוקול אנחנו
מדברים פעם בחודשיים כדי להגיד אחד לשני "היי, אני חי!".

אז השנה ליום הולדת קניתי לי מתנה,
אבא חדש.