אנחנו בוכים. יושבים ביחד בחושך, מחובקים ובוכים. הדמעה שלך
נופלת מהלחי שלך ללחי שלי וממשיכה עד שהיא נעלמת. גרביטציה, לך
תבין. אף פעם לא נגעת בי ככה, כמו עכשיו, גם לא כשאמרת לי שאתה
אוהב אותי. תמיד שמרת על מרחק, על בדידות מסויימת, שזה לא
יקרה, שאנחנו לא נתאהב. עכשיו כבר מאוחר, ואתה בוכה ואני בוכה
ואנחנו בוכים ביחד כי נגמר, כי ככה זה בחיים. "אולי זו טעות,
אולי לא צריך לעשות את זה, נשתדל אני מבטיח", אתה אומר לי ואתה
יודע שזה לא ילך. יש בך יותר מדי אהבה ואני מפחדת, מפחדת שאני
לא אוכל לאהוב אותך כמו שאתה אותי, אף פעם. עוצמים עיניים ולא
שומעים כלום, לא את הדמעות, לא את היד שלך על הגב שלי, לא את
הלב שלי אומר ללב שלך, זה בסדר, גם זה יעבור. רק שקט שמנסה
להרגיע ולא כל כך מצליח. אני מנשקת אותך במצח ומעבירה ברכות את
האצבעות בשיער שלך, אתה מחבק אותי חזק ואני לא יכולה לזוז. אני
כבר לא בוכה, אני חושבת שנגמרו לי הדמעות כבר. אבל אתה ממשיך,
אצלך יש מחסנים של שנים. "בואי נתחתן", אני שומעת, ואתה מסתכל
עלי. "יאללה בואי, נתחתן, נזמין רבי שיאחר בחצי שעה, ואמא שלך
תשיג לך את השמלה הכי יפה. נועם יבוא מחו"ל במיוחד בשבילנו
וכשנתנשק בחופה זה יהיה אמיתי וכולם יבכו המון עם חיוכים
רועדים ויגידו שאנחנו הזוג הכי יפה שהם ראו". אבל זה לא אתה
מדבר, זה הדמעות, זה הפחד שלך שאני אלך ואתה תשאר לבד. אני
מסתכלת עליך בחזרה ואומרת לעיניים שלך, "אורי אתה יודע שזה לא
ילך, אתה יודע שניסינו". ואני רואה שאתה רואה שאני לא אוכל
לאהוב אותך מספיק אף פעם, אבל שנינו לא אומרים את זה. "אני
יודע אבל", אתה ממשיך, ואני מרגישה שמה שאתה עומד להגיד לא
יועיל לאף אחד אז אני מלטפת את הלחי שלך, מנשקת אותה ואומרת,
"די, ניסינו". "אני יודע שאת פוחדת", אתה אומר לי, "שלא תאהבי
אותי אף פעם כמו שאני אוהב אותך". ואני מסתכלת עליך ולמרות
ששנינו ידענו את זה תמיד, עכשיו זה שונה. עכשיו זה נאמר, עכשיו
זה נזרק לאוויר ועם כל נשימה שלנו אנחנו רק יודעים את זה יותר
ויותר והמבטים שלנו נפגשים אחרת, מהשניה הזאת. פתאום אני
מרגישה שאולי זה באמת בסדר שאני לא אוהב אותך אף פעם כמו שאתה
אוהב אותי, אבל זה גם הרבה. זה המון. ולמרות חוסר ההבנה
שבעיניים שלי, אני מבינה אותך הכי שבעולם. כי אתה יודע, ואני
יודעת, שנינו יודעים. "אוקיי", אני אומרת, כי אין לי מה לומר
באמת. "אוקיי מה", אתה שואל. "אוקיי כלום, אוקיי אני לא יודעת
כרגע, סתם אוקיי, שתי אותיות מטומטמות באנגלית", אני אומרת בין
הדמעות. ואתה מחבק אותי ואומר שמחר בבוקר תתקשר לנועם.