איילת ישבה לפני הצוק על החול הרך, אוספת צדפות עדינות ומאזינה
להמיית הגלים הרכים, השוטפים אל החוף אוצרות מבטן הים. השמש
הקורנת החלה להתעמעם ולרדת מאחורי הים הכחול והרחוק, לוקחת אתה
בדרכה ספינה המפליגה אל הים הרחוק, אל מעבר לאופק. השעה חמש
כבר חלפה מזמן. הציפייה הייתה הדבר היחיד שמנע בעד איילת
מלהסתלק מהמקום. הציפייה, והסקרנות. איזה עניין היה כל כך דחוף
לו, שהוא לא יכול היה לדחות אפילו למחר? מחר, הערב הקבוע שלהם
ביחד, בביתה. הערב השבועי שלהם, בו הם ממשים את אהבתם, סוף סוף
ביחד, ללא הפרעות מיותרות. היא נזכרה בערב שהיה שבוע שעבר,
כיצד הוא הביא סרט רומנטי, ואז שניהם נסחפו יחד איתו אל תוך
לילה סוער ומלא תשוקה. היא עצמה את עיניה, הרוח החמימה מלטפת
בעדינות את פניה הסמוקות, ונתנה לזיכרונות הנעימים לשטוף את
ליבה. במשך כמה דקות נתנה לזכרונות להתפרץ במוחה כמו בסופה,
מתענגת על כל אחד ואחד מהם, עד ששמעה טפיפות רגליים רכות
ומהירות אשר החזירו אותה למציאות. השמש כבר הייתה בחצי דרכה
למטה, וכשהוא הגיע, השמש האירה את פניו הבהירים בצורה כה יפה.
הוא נראה לה ממש כמו כוכב בסרט, והיא כל כך רצתה לשחק לצידו.
"חיכית", הוא אמר ברכות, "חשבתי שכבר תלכי". הוא חייך אליה,
והיא חייכה אליו בחזרה, חיוך חמים. הסצינה הייתה כל כך
מושלמת... שניהם עומדים ביחד על החוף, מול השקיעה, קולות הטבע
הרכים והנעימים מקיפים אותם. אבל כשאיילת הביטה בפניו, היא
הבחינה במשהו מוזר, משהו ששבר את הסצינה המושלמת. איילת התקשתה
לקרוא את המבע על פניו של יוני, שהיה כמו מפה מסובכת. היא
הביטה עמוק לתוך עיניו, והרגישה שהיא רואה שם אהבה, אך באהבה
זו היה מהול כאב רב. היא עצמה לרגע את עיניה, וכשפקחה אותן
שוב, היא הרגישה לשבריר שניה שהיא רואה בפניו גם אושר, שלמות.
היא מעולם לא ראתה אותו ככה, ומעולם גם לא נצטרכה לקרוא מפה כה
מסובכת על פניו של אדם.
"מה קרה?" שאלה אותו בקול גבוה, עדין. "מה קרה, יוני? ספר לי",
היא אמרה, נימה של דאגה בקולה. היא הביטה היטב לתוך עיניו
הכחולות-ירוקות, וראתה סערה מתחוללת בפנים, ממש כאילו עיניו הן
מי הים הצלול הסוער תחת רוחות ושמיים אפורים. היא לא ידעה מה
גרם לה לעשות זאת, אך עם כל הבלבול שנחת עליה באותו רגע, היא
הצמידה את שפתיה אל שפתיו, ונשקה אותו בלהט, באהבה כה רבה. הוא
חיבק אותה חזק כל כך, ושניהם נפלו והתגלגלו על החול הרך,
מתנשקים. הכל היה יכול להיות כל כך מושלם אם בליבה של איילת לא
היה ספק כה גדול, ותחושה כה חזקה שמשהו לא בסדר. ואיילת אכן
צדקה, כי לפתע יוני ניתק עצמו ממנה וקם על רגליו, משאיר אותה
שוכבת מופתעת על החול, שערה מכסה את עיניה החומות ותדהמה פרושה
על פניה. הוא הושיט לה יד חזקה ועזר לה לקום.
"מה קרה לך, יוני? מה קרה?", היא כמעט צעקה. היא הרגישה שוב
פגועה ומבולבלת. "ספר לי, עכשיו!" היא גערה בו, עיניה מתחילות
להיות לחות. היא עמדה מולו, מביטה בעיניו.
"איילת"... הוא היסס. "איילת, אנחנו לא יכולים להיות יותר
ביחד. אנחנו חייבים להיפרד. זה... זה נגמר" הוא אמר, כשעיניו
שלו מתחילות להירטב גם הן. המים המלוחים פרצו מתוך עיניה של
איילת... היא פשוט לא יכלה לעצור בעדם. היא לא הבינה למה, היא
לא הבינה מה הוא רוצה... הרי הכל היה כל כך מושלם, האהבה שלהם
הייתה כה לוהטת, כה בוערת. שניהם היו מאוהבים זה בזה עד כלות
הנשמה... או לפחות, זה מה שהיא חשבה. ואז פתאום היא נזכרה.
"זאת היא, נכון? זאת היא!" היא צעקה עליו, ממררת בבכי. השמש
כבר שקעה לגמרי, והחשיכה עטפה אותה. הגלים התחזקו, וקולות הרוח
הרעישו באוזנה. כל הסצינה המושלמת דעכה והתחלפה בסצינה קודרת
ושחורה. עיניה של איילת התערפלו והיא לא ראתה מסביבה דבר מלבד
פניו של יוני, שהיו תלויות מולה כמו ירח עגול בשמיים, אלא שהיא
דימתה אותו כרגע יותר לירח שבור, חצוי, כל כך לא מושלם, כל כך
מעיק.
"זאת היא!" היא צעקה עליו. "אני יודעת שזאת היא!" היא תפסה
בצווארה וקרעה את השרשרת המוזהבת שהייתה תלויה עליו, וזרקה
אותה עליו בעוצמה. השרשרת פגעה בחזהו, ונחתה בחזרה, ברכות
מעצבנת, על חול הים האפור. שרשרת זו הייתה מעין סמל לאהבה
שלהם. הוא נתן לה אותה לפני כמה חודשים, בפעם הראשונה שהוא אמר
לה שהוא אוהב אותה. היא הביטה בו, מתרחקת באיטיות, לא מאמינה.
היא סרקה את כל גופו בעיניה החודרות, לא מאמינה שהוא כבר לא
שלה... שהוא של מישהי אחרת. לפתע ראתה איילת נצנוץ זהוב. היא
רצה בחזרה אליו ותפסה את ידו. כל פניו היו אדומות כעת, וגם הוא
מירר בבכי שקט. היא הרגישה מוטרפת לגמרי. היא הביטה בידו
הגברית, וכשראתה אותה, צרחה.
"אני לא מאמינה!" היא ממש צווחה עליו עכשיו. היא תפסה בטבעת
הזהובה, וממש תלשה אותה מאצבעו. היא הביטה בה, דמעותיה מטפטפות
עליה ומלכלכות אותה. בידה החזיקה טבעת שהיא סמל אהבה, אבל לא
שלו ושלה, אלא שלו ושל מישהי אחרת. היא הניפה את ידה וזרקה
אותה הרחק מעבר לסלעים שהזדקרו מעט משמאלם, אל תוך הים השחור.
הוא עצם עיניים בכאב, אבל אפילו לא זז. הוא ידע, הוא ידע שהיא
יודעת, שהיא מבינה, ושהיא צודקת. היא הביטה עמוק לעיניו
האדומות, פלטה יללה, ורצה משם, מותירה אותו ממרר בבכי, עדיין
שקט, על החול.

גלים רכים שטפו את החוף בהמיה רכה, עדינה. השמש קרנה במרכז
השמיים, והים היה כה רוגע ושקט, צבעו הכחול-ירוק נוצץ באור
השמש החמה. החול הצהבהב היה חמים, השחפים צייצו והשמיים היו כה
כחולים, חסרי עננים כלל. הסצינה הייתה יכולה להיות כל כך
מושלמת, אלמלא שני צעירים שכבו חסרי חיים על הסלעים בחוף, דמם
האדום מכתים את החול הצהבהב העדין. כל כך מושלם... מושלם, עד
כדי דמעות.