יומיים להכין מודעת אבל, זה קצת מאכזב, אבל כשהנמלים סיפרו לי
שהשם שלי הופיע "במעריב" הרגשתי כמעט מאושרת. ביקשתי מהם
שיביאו לי את המודעה. ובלילה הם באמת סחבו אותה, כל הפלוגות
יחד עם  שושי , צביקה , והנמלה האחרונה שיושבת לי באוזן ורוב
הזמן ומזמזמת לי את שמה הארוך במיוחד.

שלושתם ארגנו הכול והביאו לי את המודעה ואז הרגשתי משהו מאוד
מוזר: דגדוגים קטנים בבטן , נעימים. ומשהו קרה לשפתיים שלי,
הקצוות שלהם התעגלו (אני חושבת שקוראים לזה חיוך.)
יכול להיות שזו הייתה תחושת אושר ???

ואז הייתי צריכה להגיד לשבעה מליוני נמלים תודה, זה התחיל
להתיש אותי אחרי איזה אלף נמלים, אז סיכמתי עם גילה שאני אתן
להם לישון בתוכי.

ואז השיחה בינינו התפתחה ונעשתה קצת יותר עמוקה ואמרתי לה שאני
רוצה לחזור לחברים שלי, ולמשפחה שלי. התגעגתי במיוחד לסבתא  עד
שממש כאב לי הגוף מגעגועים. אבל הם אמרו שזה בלתי אפשרי ,וגם
לא פייר לעסקה המשותפת שעשינו, וחוץ מזה הם טענו שאני מאוד
אגואיסטית ופרזיטית מה שגרם לי להיזכר במילותיה של אמא.

הם כמעט התחננו, הם אמרו שיהיה להם קשה בלעדי, ושהם התרגלו
לגוף שלי ומאוד נעים להם בי. הם זיינו לי את המוח בקיטש , אבל
הם התכוונו לזה: הם היו בתוכי, חלק ממני ואף אחד לא ממש אוהב
נמלים מחוץ לאדמה.

הם אמרו שאני לבנה וריקה ובגלל שפעם הייתי שמנה אז המקום שיש
בי הוא יותר גדול מיתר הבתים בסביבה.

ואז זה ממש התחיל להיות פחות רגשי ויותר עצבני, אז הם נכנסו לי
לאף, שזה אזור ממש רגיש וגם ככה רציתי לחבק את אימא בפעם
האחרונה, רציתי להיפרד מכולם, ואז לחזור לנמלים שלי.

אני עדיין רוצה שתחבקו אותי ,ואני עדיין רוצה שהנמלים יאהבו
אותי.
וגם אתם באים  לבקר לפעמים אבל יש כאן שעות ביקור מאוד
מוגבלות.
החדר שלי נראה כמו סלון בדואי שמלאכים לבנים הקיאו כאן בשפע את
הטוהר הלבן שלהם. והדביקו על הקירות כריות וכורסאות לבנות, כדי
למנוע ממני את התענוג שבדפיקת הראש בקיר.

הם לא ממש מבינים, שאני רק מנסה לקרוא לחברים האמיתיים שלי,
לנמלים שלי, החומות והקטנות שלי. אני יודעת שהם לא יבואו אחרי
שעזבתי אותם לטובת יצורים שנראים כמוני (רק יותר נורמלים ממני,
חוץ מזה שאם הרוב היו כמוני אז אתם הייתם לא נורמליים, אז זה
בכלל לא משנה)

אני יודעת שהם לא יחזרו, החומות הקטנות שלי, הכול בגלל מריבה
קטנה ואפצ'י ובגלל שחשבתי שהאנשים בחוץ באמת מתגעגעים אליי .

עכשיו אני כועסת על עצמי , ודופקת את הראש בכריות הלבנות
וצועקת לנמלים שלי סליחה. יום אחד הם יבואו , יצאו מהכריות
שבקיר ויוציאו אותי מכאן , מהחליפה המכוערת הזאת.

אני חודש כאן, והם לא מבינים כלום, הם לא מבינים אותי....
הם לא מבינים שלבן זה צבע בהחלט  משמין!!!!!!