אני עדיין רוצה שתחבקו אותי ,ואני עדיין רוצה שהנמלים יאהבו
אותי.
וגם אתם באים לבקר לפעמים אבל יש כאן שעות ביקור מאוד
מוגבלות.
החדר שלי נראה כמו סלון בדואי שמלאכים לבנים הקיאו כאן בשפע את
הטוהר הלבן שלהם. והדביקו על הקירות כריות וכורסאות לבנות, כדי
למנוע ממני את התענוג שבדפיקת הראש בקיר.
הם לא ממש מבינים, שאני רק מנסה לקרוא לחברים האמיתיים שלי,
לנמלים שלי, החומות והקטנות שלי. אני יודעת שהם לא יבואו אחרי
שעזבתי אותם לטובת יצורים שנראים כמוני (רק יותר נורמלים ממני,
חוץ מזה שאם הרוב היו כמוני אז אתם הייתם לא נורמליים, אז זה
בכלל לא משנה)
אני יודעת שהם לא יחזרו, החומות הקטנות שלי, הכול בגלל מריבה
קטנה ואפצ'י ובגלל שחשבתי שהאנשים בחוץ באמת מתגעגעים אליי .
עכשיו אני כועסת על עצמי , ודופקת את הראש בכריות הלבנות
וצועקת לנמלים שלי
סליחה. יום אחד הם יבואו , יצאו מהכריות
שבקיר ויוציאו אותי מכאן , מהחליפה המכוערת הזאת.
אני חודש כאן, והם לא מבינים כלום, הם לא מבינים אותי....
הם לא מבינים שלבן זה צבע בהחלט
משמין!!!!!!
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.