[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שרון ממם
/
שחור

יום שישי. עוד מסיבה. אותה מוסיקה, אותם אנשים, כמה פרצופים
חדשים, שום דבר מיוחד. רקדתי איזה ארבע שעות רצוף לפחות עד
שהתעייפתי לגמרי, וסימנתי לחברים שלי שאני הולכת לשבת ולשתות
משהו. התיישבתי ליד הבר, עומר, הברמן התקרב אלי עם כוסית ביד
"מה כבר התעייפת?" הוא צחק, כל שבוע אותו מקום, אותה מוסיקה,
ואני לא מפסיקה לרקוד, "שבוע מעייף." עניתי לו. המשכנו לדבר
כמה זמן, עד שקראו לעומר לחזור לעבוד. המשכתי לשבת, מסתכלת על
כולם. את רובם הכרתי, הם גם פה תמיד, ביחד איתי. רוקדים,
מדברים, מכירים. הסתכלתי על הפרצופים החדשים, עברתי אחד אחד,
עד שראיתי אותו. הוא דווקא לא רקד עם כולם, הוא עמד שם, מולי
בדיוק, איפה שכולם רקדו, אבל הוא עמד שם, בלי לזוז. הסתכל
עליהם, לבוש שחור כולו. הוא נראה מוזר, מעניין, מושך. אני
טיפוס סקרני מטבעי, הלכתי לבדוק מי הוא האיש בשחור. התקרבתי
אליו, הוא היה רזה, מאוד. נראה כמו שלד עם בגדים, לרגע חשבתי
שמלאך המוות בא לבקר אותנו. חייכתי לעצמי על הדמיון המפותח שבי
והתקרבתי עוד שתי צעדים אליו עד שעמדתי מולו, קרוב אליו.
"שלום" צעקתי מבעד למוסיקה הרועשת, הוא הסתכל עלי, "איפה?" הוא
שאל אותי, שהוא מסתכל לתוך עיני. היו לו עיניים שחורות,
ותלתלים שחורים ארוכים כאלה, "מה!?" לא הבנתי. "איפה יש שלום?
בטוח שלא פה. במדינה כזאת של תאונות, רציחות, אונס. פה אין
שלום. עד כמה שאני כבר לא יודע כלום את זה אני יודע." הוא ענה.
חשבתי על מה שהוא אמר, "טוב נו", עניתי לו מחייכת. "למה אתה לא
רוקד?" ניסיתי ליצור איזו שהיא שיחה "אני לא מוצא טעם בלקפץ
אחד סביב השני כמו חבורת צפרדעים אבודים" לא הבנתי את התשובה
שלו אבל הצעתי לו לבוא החוצה, הוא משך את כתפיו ויצא.
"מממ...שקט" אמרתי שיצאנו, זה באמת היה קצת נחמד אחרי כל הרעש
בפנים. הסתכלתי עליו, "אז מה אתה עושה במסיבה כזאת כשאתה כל-כך
נגד הכל?" שאלתי חצי בצחוק חצי ברצינות "אני מחפש מישהו" הוא
אמר, "את מי?" שאלתי "מישהו רע" הוא אמר. "איזה סוג של רע?"
ניסיתי להבין "רע מאוד" הוא אמר בשיא הרצינות.
אחרי לפחות שעה ומשהו עדיין הייתי איפה שהתחלתי. לא ידעתי עליו
כלום. חוץ מאת שמו. טל. טל אורן. השם הזה נשמע לי מוכר, אך לא
זכרתי מאיפה. חוץ מזה הוא לא אמר כלום. הלכנו לטייל, הוא נראה
מת. נראה כאילו הוא יתפרק עוד מעט. הוא הלך כאילו הוא מרחף,
כאילו הוא לא שייך לעולם. כאילו הכל חדש לו, המקומות, האנשים,
המוסיקה, הכל נראה לו מוזר, הוא שאל הרבה, על האנשים שבמסיבות,
על הפרצופים. ששאלתי אותו למה הוא כל הזמן אמר שהוא מחפש אותו,
את האיש הרע שלו. זה היה מוזר. אבל קיבלתי את זה. לא היתה לי
ברירה.
אחרי כמה זמן חזרנו למסיבה, טל אמר שהוא צריך ללכת כבר, למרות
שהשעה היתה מוקדמת, שאלתי אותו למה הוא צריך לחזור כל-כך
מוקדם, מנסה למצוא איזה מידע עליו הוא אמר לי שבקרוב האחראי
חלקה שלו יבוא לבדוק אם כולם שם, ומי שלא יהיה שם ישלח למאסר
בגיהינום, צחקתי על הבדיחה שלו, למרות שלא הבנתי, והוא הסתכל
עלי במבט של זלזול, כאילו הוא ידע שאני לא מבינה. "אז....נראה
אותך שבוע הבא?" ניסיתי עוד פעם אחרונה להישמע ידידותית לאיש
המסתורי. "לא" ענה בלי לחשוב אפילו "למה? לא נהנית?" שאלתי,
קצת נפגעת, בכל זאת, את רוב הערב בילינו יחד "אני צריך להמשיך,
למסיבה הבאה, את יודעת שאני צריך למצוא אותו" הוא אמר, לרגע
הוא נשמע כאילו יש בו משהו ידידותי, לעומת כל השיחה שהיתה עד
עכשיו, שהיתה כמוהו, מתה. "אז...להתראות" אמרתי. הוא התקרב
אלי, ונשק לשפתיים שלי, נשיקה יבשה, והשפתיים שלו, הם היו
קרות, נבהלתי, אבל ניסיתי לא להראות לו את זה. חייכתי, הוא
הביט בי שוב ואמר לי לשמור על עצמי. איך שהוא אמר את זה הרגשתי
צמרמורת בכל גופי. אבל חייכתי ואמרתי לו שגם הוא ישמור על עצמו
והוא מלמל משהו על שמאוחר מידי אז נפרדתי ממנו. הוא הלך עם
הכביש, חיכיתי שהוא יכנס למכונית אבל הוא המשיך ללכת, עד שלא
ראיתי אותו. חזרתי למסיבה. "חיפשנו אותך" אמר לי אורן, ידיד
שלי, "אנחנו רוצים לזוז" הוא המשיך. הנהנתי, עדיין חושבת על
טל.

הגיע יום ראשון, בית ספר, קמתי ויצאתי מהבית, חושבת שהיום היה
משהו חשוב, ואני פשוט לא זוכרת מה הוא היה. כשאני מהרהרת לעצמי
מנסה לחשוב מה היה מיוחד היום. הסתכלתי בלוח שנה. הראשון במאי.
ריק. שום יום הולדת או משהו, ריק. מוזר. אולי יש איזה מבחן,
חשבתי ויצאתי מהבית, אני אתכונן כבר בכיתה. הלכתי ברגל, כמו כל
יום, הבית ספר לא כל-כך רחוק מהבית שלי. שהגעתי שני רחובות
מהבית ספר שלי, עצר אותי איזה שוטר, ואמר לי שהכביש חסום עקב
תאונה ושאני אצטרך לעשות עיקוף. קיללתי את המזל שלי והלכתי דרך
הכביש השני, אחרי כמה בתים, ראיתי שלט כמו שרואים שלטים של
חתונות, פשוט היה כתוב שם אזכרה והיה ציור של נר, מוזר. ממתי
יש כאלה דברים לאזכרות, תהיתי, מוזר. המשכתי ללכת. כשעברתי ליד
בית עם עוד שלט. היה כתוב עליו "טל אורן" עמדתי שם. לא יכולתי
לזוז. טל אורן. המילים האלו צלצלו לי באוזן כמו חריקות שעושים
על הלוח עם הציפורניים, צורב. עמדתי שם. לא יכולתי לזוז.
בכיתי. התחלתי לבכות. לא האמנתי שהוא מת. נכנסתי. על דלת הבית
היה כתוב "טל אורן. מלאך שנקלע לעולם הלא נכון, ונילקח בחזרה
אל האל" מתחת היה כתוב את התאריך. הראשון במאי 2000. הסתכלתי
על התאריך. 2000!? אבל זה היה לפני שנה. אולי זה לא הוא,
חשבתי, אבל בכל זאת החלטתי להיכנס. בפנים היו תמונות, והרבה
אנשים, תמונות, של טל, עם התלתלים, והעיניים הגדולות שלו, אבל
פה הם היו כחולות. ועמוקות כמו ביום שישי. הוא גם נראה פה הרבה
יותר יפה, הרבה יותר שלם. לא רזה ומת כמו שראיתי אותו אני ביום
שישי. הסתכלתי, עד שראיתי כתבה מעיתון, מונחת על השולחן, הרמתי
אותה. "טל אורן, בן ה- 19 נרצח בליל אמש במועדון לילה, הרוצח
עדיין לא נמצא. עדות ראייה מוסר כי הוא ראה את הפושע מסתובב
בהרבה מועדונים, אף פעם לא באותו מועדון שבוע אחר שבוע. המשטרה
עובדת על החקירה ותמשיך לחפש במועדונים את הרוצח המסתורי."
מתחת היתה עוד כתבה גזורה מעיתון אחר כנראה " המשך חיפוש אחר
הרוצח המסתורי של טל אורן: המשטרה מבקשת מכלל הציבור להישמר
ואם נראה איש חשוד במועדון לילה להזעיקם במהירות."  תיאור
הרוצח היה מפורט למטה. הרוצח של טל. האיש הרע שטל חיפש.
צמרמורת עברה בגופי כשאני שמעתי אותו אומר לי שוב לשמור על
עצמי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
דבר טוב קרה
בהתרסקות המטוס
הרוסי לים
השחור,
לפחות לא יהיה
כאב ראש לחברה
קדישה...
'כן לקבור, לא
לקבור, ליד
הגדר, מתחת
לסדין, ליד עץ'
שקועים בים בלי
הצרות, קבר אחים
בשיתוף
פלנגטונים או
איך שלא קוראים
להם...
רוסים לך ת'זכור
שמות.





פרופ' ירמיהו בן
יהודה, לובובניק
שלא מתבייש!


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/5/01 3:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שרון ממם

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה