התעטשתי וכולם נבהלו. אני זוכרת שלקחתי את הפרחים מידיהם
ההמומות של חברי. הם עמדו שם והסתכלו על האדמה, והרגשתי כמה הם
מתגעגעים וכמה שהם רוצים שאני אחזור, אז חזרתי!!!
( אני לא אוהבת לאכזב את החברים שלי ).
אימא שלי נבהלה מאוד, נתתי לה לשתות וחיבקתי אותה והמפגר הזה
שכל כך זייף בקדיש גמגם משהו על אלוהים ונפל.

אחר כך חיבקתי את כולם, שהיו קצת מבוהלים, מה שגרם להם די
לקפוא במקום... וזה קצת אכזב אותי כי אחרי כל הדמעות והצעקות
שהיו שם... ציפיתי לקבלת פנים יותר יפה. (קצת חיבוקים בחזרה לא
היו מזיקים).

ואז רצתי לחפש טישו לקנח את האף, הנמלים האלה דגדגו אותי כל
כך, עד שלא יכולתי יותר, וחבל כי סופסוף הבנתי שכולם אוהבים
אותי, ושקיים סיכוי שאני חסרה להם.

בדרכי לשירותים, לקנח את האף ראיתי אותי במראה: הם גילחו לי את
כל הגוף, והרגשתי יותר קלה וריקה. ( כנראה שבאמת מנקים את
הגופה  ושלא הייתי יוצאת דופן בקבורתי).
לראשונה בחיי (או במותי) חשתי ריקנות במובן המילולי של
המילה.

הייתי יפה ולבנה, חלקה וטהורה, השיער שלי חזר להיות שחור
וחלק!
אני זוכרת שהייתי לבנה מאוד, ושהוא נכנס אחרי לשירותים ולא עשה
כלום חוץ מלבכות ולחבק, הוא חיבק ממש חזק, ופחדתי שהוא ישבור
לי איזו עצם.

אמרתי לו שחזרתי, ושאני כאן לתמיד עכשיו, לנצח.

כשהוא התחיל להוציא כל מיני חלקי מילים מהפה שלו נכנסו אנשים
לבושים שחור וניסו לתפוס אותי עם כל מיני טליות לבנות וספרים
חומים ישנים.
בעטתי לכולם בביצים הקטנות והמסריחות שלהם.

הוא היה עדיין בהלם מוחלט, ואפילו לא ניסה לעזור לי. אבל אני
מבינה אותו, אני מבינה שקשה לעכל שחזרתי מהאדמה ( והרבה יותר
יפה ורזה ).

מצד שני זה לא עד כדי כך מסובך: בחוץ הם היו כל כך עצובים,
והפרחים, כן הפרחים ורדים בצבע בורדו. ובפנים, הם דגדגו אותי
באופן מעצבן במיוחד, כמו אפצ'י ענקי שעומד לבוא, אבל לא ממש
יוצא הרבה מאוד זמן.

חוץ מזה שסבתא הייתה אומרת לי תמיד להסתכל לאור, ואי אפשר
להתכחש לעובדה שלא ממש מואר שם.

הסתכלתי לו בעיניים בזלזול: " גבר פחדן משאיר אותי להלחם עם
האנשים השחורים האלה לבד, ועם הספרים שלהם ?". אם הם היו עם
כיפה סרוגה הם היו מנסים לתקשר, להידבר, אבל אלה היו ג'יפה
מהמדרגה הראשונה, ישר באלימות.

ביני לבין עצמי, התחלתי להבין שאני לא הולכת להיות פחות בודדה
בחיים הקרובים, מאשר בישנים או מאלה שהייתי עם הנמלים. הוא היה
אגואיסט וכזה נשאר.

במיוחד שהשרירים שלי היו קצת מנוונים. הייתי צריכה יותר עזרה
בסילוק האנשים השחורים , אבל הוא עמד והסתכל במראה, עדיין
מאוהב בעצמו. ואז הבנתי שגם הוא לא השתנה, בן זונה.