את כל חייו חנן בילה במוסדות סגורים.כשהיה ילד קטן הוא היה קצת
יותר מדי פעיל , וקצת קצת יותר מדי שובב.
אמא שלו לקחה אותו למין בית חולים כזה.הכניסו אותו לתוך חדר
גדול וקר,עם רצפת לינוליאום כסופה,ואורות פלוריסנט שהכאיבו
לעיניו.
עדת רופאים לבושים בחלוקים לבנים הקיפו
אותו.בודקים,נוגעים,שואלים שאלות. כיאה לילד קטן בשלב כלשהו
סבלנותו פקעה והא החל קצת קצת להשתולל.
רופא אחד ניסה לתפוס אותו כשהוא רץ ברחבי החדר והוא נשך אותו.
רופא שני ניסה לתפוס אותו כשהוא קופץ מעל המיטה המיוחדת והוא
משך בשיערו.
הרופאים הביטו אחד בשני ונוצרה בינהם הסכמה חולנית. אחד מהם
התקרב אליו לאט לאט כמו שמתקרבים לחיה קטנה פראית ומסוכנת.
כשיד אחת מוחבאת מאחורי גבו. שני רופאים תפסו אותו והשלישי
הזריק לו. כך התחיל הרומן של חנן עם פרוזאק ובתי חולים
למשוגעים.
כל פעם שחנן היה קצת עצוב או סתם מצוברח, או שהיה לו כל רגש
שלא דמה לאושר המלאכותי שלו, הוא היה מזמזם בזמזם הקטן שהיה
תלוי ליד מיטתו, ורופא היה בא ומזריק לו זריקה של אושר.
ואז חנן היה מרגיש כל כך טוב.
והצבעים התערבלו וגרמו לו שמחה.
והקולות הטשטשו וגרמו לו עונג.
זה לא בהכרח היה טוב, אבל זה פשוט היה האושר שחנן הכיר.
זה לא אומר שכל הדברים המוכרים טובים. הם פשוט מוכרים לך ולכן
תמשיך לעשות אותם שוב ושוב ומעגל הקסמים הזה לא ישבר.
ולפעמים כשחנן היה ממש במצב רוח ל"כיף"(כי כיף ע"פ חנן שונה
מכיף שלכם) הוא היה צורח ממש  ממש חזק ודופק את הראש בקיר,ואז
הרופאים הכי גברתנים היו באים וקושרים אותו בכותונת
משוגעים,ואז גם ד"ר זויד היה בא ומזריק לו 60 מיליגרם של
פרוזאק, ואז האושר היה כפול. והוא פשוט היה יושב בכותונת,וריר
נוזל על סנטרו, והוא היה חולם בהקיץ על מה שלדעתו יש מאחוריי
החומות הענקיות של המוסד. ולפעמים הוא היה חושב שאין כלום
מאחוריהן, וברגעים האלו הוא הרגיש כמעט בר-מזל שיש לו את המוסד
ואת האושר שלו.
אבל בחיים כמו בחיים כלום לא יכול להיות מושלם. לפחות לא לאורך
זמן. וגם בחיים של חנן שהאושר בהם מלאכותי, והכל כמו בועת
סבון-מאיים להתפוצץ בכל רגע החוק הזה עדיין תקף.
וחנן גילה על זה, וזה היה קצת מאוחר מדי בשבילו.
חנן כמו הרבה אנשים, חי על חשבון המדינה. ויום מקולל אחד
החליטו שחנן מספיק בריא כדי להשתלב בחזרה אל תוך החיים שפעם,
לפני שנים רבות, תלשו אותו מהם.
חנן פחד כי מרוב זריקות של אושר לא יכול היה לזכור מה בא לפני
כן, אולי הוא אפילו לא רצה לזכור.
אז ד"ר זויד ארז לו מזוודה קטנה, וסידר לו דירה קטנה במרכז
העיר, ואפילו עבודה בתור אורז שקיות בסופר.
אבל חנן לא ידע מה זה סופר וגם לא ידע איך לארוז מצרכים. אבל
הוא למד. ואז הם השליכו אותו החוצה,למה שיש מעבר לחומות, לא
לפני שנתנו לו כמה מזרקים עם אושר.
וחנן חי לו מיום ליום, בעיקר על 60 מיליגרם של פרוזאק. אבל
האושר שלו לא היה כמו פעם. כי אפילו מנה כפולה של אושר לא יכלה
למחוק את מה שמסביב. ולאט לאט אפילו 60 מיליגרם של פרוזאק לא
נתנו לחנן את האושר והעונג שקדמו.
יום אחד חנן הרגיש רגש אמיתי לאחר זמן רב שהיה על אושר
מלאכותי, והרגש לא מצא חן בעינין, אבל כל המזרקים עם האושר שלו
נגמרו כי חנן היה עסוק בלהיות יותר מדי מאושר, ולכן לא שמר קצת
אושר ליום מעונן.
אז הוא הסתובב ברחבי העיר, ולא ידע מה  לעשות. ואז נער צעיר
ניגש אליו. הנער נראה כפי שחנן תמיד היה נראה אחריי שלקח 60
מיליגרם של פרוזאק. והילד אמר לחנן שיש לו משהו ממש טוב
בשבילו.
חנן שאל מה יש לו, והילד ענה שיש לו משהו שיעשה את חנן מאוד
מאושר. חנן התרגש כי הוא היה זקוק לאושר דחוף, והילד מכר לו
קצת משהו לבן.
חנן חזר לדירה הקטנה שלו והזריק לעצמו את הדבר הלבן כפי  שההג
להזריק לעצמו את האושר הפרטי שלו.
ברגע שהנוזל נכנס לו למחזור הדם חנן הוצף בתחושה כ"כ טובה.
הוא שמע אלפי ציפורים מצייצות.
הצבעים שוב התערבלו במערבולת פסיכודלית וגרמו לו שמחה.
הקולות שוב הטשטשו וגרמו לו עונג.
רק שעכשיו זה היה כמו לקחת 60 מיליגרם של פרוזאק , אלף פעם
רצוף.
הוא הרגיש כאילו הוא לוקח  פרוזאק בפעם הראשונה בחייו.
חנן נזקק לאושר המלאכותי שלו יותר ויותר בכל יום.
יום אחד ישב חנן כשלידו גרם שלם מהאושר החדש שלו.
הוא ישב ובהה ולאט לאט החל להרגיש  רגשות אמיתיים.
וברגעים האלו כשהמוח שלו התבהר  לדקות ספורות, הוא ישב וכתב-
"60 מיליגרם של פרוזאק זה אושר. אושר מלא כותי אבל עדיין אושר.
כשהאושר בא מבפנים בלי פרוזאק, זה  מרגיש כאילו לקחת 60
קילוגרם של פרוזאק"... אבל בעצם,מאיפה אני יודע... חשב לעצמו,
ודחף גרם שלם של אושר לתוך הווריד.
הצבעים התערבלו וגרמו לו שמחה.
הקולות הטשטשו וגרמו לו עונג.
והאושר המלאכותי שבא לו מהגרם,
הותיר אותו על הרצפה עם חיוך מסומם.