הטראק של הדי.ג'יי הדהד לה בראש כבר 3 שנים.

בהתחלה זה היה נעים. נזכרה איך נחתה באיביזה, נערה ממושקפת
מבית רמת השרוני ממוצע, עם ציונים ממוצעים, חברים ממוצעים,
משפחה ממוצעת ואהבה אחת קצת פחות ממוצעת ששברה את ליבה הממוצע.


ובהחלטה של רגע לאחר סיום הלימודים בבית הספר(הממוצע) ע"ש יצחק
רבין, אחרי בהיה של יום שלם ב- mtv בדמעות ממוצעות, וחצי שנה
לפני הגיוס כמזכירת מפקד בית הספר למקצועות החימוש ע"ש סא"ל
אהרון גוטליב, הרימה טלפון לחברתה (שהיתה מתחת לממוצע כמובן,
בכדי שהיא תוכל להרגיש מעל) ויומיים אחר כך כבר רקדו מיוזעות
במסיבת החוף הגדולה באיביזה.

הריחוף החל כמעט מיד, מוסיקת ההאוס הדהדה לה בראש במונוטוניות,
בתחילה בצורה ממוצעת ולאחר מכן ממריאה וממריאה וממריאה והיא
רצתה להשאר למעלה ולא לרדת ושרק השמש הזאת לא תשקע לעולם,
ושההולנדי עם השיזוף היפה יפסיק להזכיר לה את ההוא.

זה לא כך כך עבד כי לפנות ערב המסיבה התפזרה וכולם הלכו להתקלח
ולנוח לקראת המסיבות של הלילה. חברתה התת-ממוצעת עשתה לה
פרצופים והיא הצטערה שהיא בכלל הביאה אותה. ההולנדי חייך אליה
לפני שחיבק מישהי ונעלם עם המון האנשים.

כשהשמש החלה לשקוע היא התיישבה על כסא פלסטיק, לבד והתבוננה
בים מזהיב ומרהיב ומלהיב. בהחלט לא מראה ממוצע, חשבה, אני
זקוקה למשהו שיביא אותי לשם, להרגיש ולהראות זהובה, מרהיבה,
מלהיבה.

בדרך למלון עצרה אצל איש הראסטות שעמד בפינה. שראתה אותו בבוקר
הוא גרם לה צמרמורת בלתי מוסברת למרות שהיה גבר נאה למדי-
גבוה, שחום, לבוש בגדים צבעוניים. שעצרה אצלו וקנתה את הכדור
הראשון, הבינה למה. הוא התבונן בה במבט שחור והיא ראתה שאין לו
לבן בעיניים. האישונים שלו כבשו את כל כדור העין. היא נתנה לו
30 דולר וברחה משם.

בערב שוב הטראק התחיל רך, רגוע אבל ההמראה היתה אינטנסיבית,
סוחפת. שבט הקלאברים מכל העולם רקד מיוזע במסיבה הגדולה של
איביזה, והיא עלתה למעלה. הכדור הביא אותה לתובנות חדשות, סחף
אותה מעל כולם. היא רקדה כאילו היא לבדה שם, עוצרת רק לשתות
מים. חומת המוסיקה הגנה עליה והיא הרגישה זהובה, מלהיבה,
מרהיבה. כמו הים בשקיעה.

מאיביזה המשיכה לתאילנד, יחד עם אותו די.ג'יי ועם כדורים
שונים. הטראק המשיך להעיף אותה והיא כבר לא תהיה ממוצעת שוב
לעולם.

היא התבוננה בתקרה הלבנה שהטראק עדיין מהדהד לה בראש. בשנה
האחרונה כל שרצתה היה דקה של שקט. שזה יפסיק להדהד לה בראש,
שאמא תוכל שוב לחבק אותה ולקרוא לה נערתי היפה. שתוכל ללכת
לצבא כמו חברתה התת-ממוצעת שבאה לבקר אותה ערב אחד במדים
אפורים יפים ובשיער אסוף.

האחות הממוצעת בבית החולים הפסיכיאטרי על שם אלכס בורוחוב ברמת
השרון נכנסה עם הזריקה הממוצעת שתגרום לה לישון שינה חסרת
חלומות של שמונה שעות.

אך הלילה היה שונה- כבכל לילה לאחר הזריקה, המוסיקה בראשה החלה
להחלש אט אט אך שעצמה את עיניה כל שראתה היה איש הראסטות בוהה
בה במבט שחור ובעיניים פקוחות לרווחה על רקע של ים בשקיעה:
מזהיב, מלהיב, מרהיב.

וזה היה המראה האחרון שראתה בחייה- ממוצעים או לא, לא לנו
הקוראים הממוצעים להחליט.