כשקמתי בערב, דיברתי עם יהודה, וסיפרתי לו בהתרגשות על השיחה
שאמא שלי עשתה לי בצהריים. הוא לא התלהב במיוחד, היה יבש
מתמיד, ולא פירגן לי כלל. אולי מקנאה על כך שהוא אפילו לא
מתכנן לצאת בקרוב, ועל איך שהחיים שלו נראים בגלל זה. ניסיתי
להראות לו את הצד הפרקטי של העניין, שעכשיו הוא יוכל לבוא אלי
לגמרי בחופשיות, להיות איתי, להכיר את אמא שלי ולהיות מוצג
בפניה לא בתור סתם מישהו. גם אז לא זכיתי ליותר מדי יחס, ומהר
מאד עבר יהודה לדבר על עצמו ועל בעיותיו. הוא אמר שכתב לאלעד
מכתב, שמסכם את כל מה שהוא מרגיש כלפיו ומסביר למה הוא מבקש
להפסיק את הקשר ביניהם. לכאורה, זה נשמע כמו נקודת תפנית
משמעותית בתהליך סילוק אלעד שגב מהתמונה, ופינוי מקום עבורי.
אלא שהמכתב היה מלא מדי בגילויי אהבה ורגש, עד שההאשמות
והדברים השליליים כמעט נבלעו. כל בר-דעת שהיה שומע את תוכן
המכתב היה מבין, שהוא דווקא מסמן יותר את ההוצאה שלי מהתמונה,
אלא שאז לא הייתי פיקח מספיק כדי לראות את זה.

שבוע לאחר מכן ציפתה לי תורנות נוספת בבסיס. הפעם מעיקה יותר,
מהשנואות עלי מכל: שבת שמירות. בניגוד לתורנויות החמ"ל ביחידה,
שבהן עושים את אותה עבודה של היום, רק בלילה, וישנים במשרד על
כל המשתמע מכך, תורנויות השמירה הן מטלה של הבסיס, המתבצעת
בתנאים הרבה פחות מלבבים: ביום שישי בבוקר מתייצבים עשרות
חיילים וחיילות, מחולקים למשמרות ולאזורי שמירה, ומבצעים
שמירות מגוחכות עד יום ראשון בבוקר. היו עמדות שונות של שמירה,
כגון פטרול או שמירה בישיבה, וגם אלו התחלקו למומלצים יותר
ולמומלצים פחות, לפי האזור, טיב מגורי השומרים והקריטריון של
שמירה לבד לעומת שמירה בזוגות. בכל אופן, גם אם לרוב השבות
עצמן היו עוברות במהרה וללא סבל מיוחד, הימים שלפני תמיד היו
מלווים בשביזות. קל וחומר, בתקופה שבה רציתי לבלות כמה שיותר
זמן עם יהודה, ולא עם חיילי הקריה.

כשבישרתי ליהודה על השבת המתקרבת, הוא דווקא הביע אכזבה והשתתף
בשביזות שלי בהזדהות רבה, אבל זה לא מנע ממנו להנחית עלי
מהלומת גועל חדשה. ביום חמישי בערב, יום לפני התורנות, התקשר
אלי יהודה ונשמע מאד לא במיטבו. אחרי כמה דקות של דיבורים מאד
לא ברורים והליכה סחור-סחור מסביב לנקודה עלומה, שאלתי אותו מה
הוא מנסה להגיד. "שאני צריך פסק-זמן מכל מה שקשור לאלעד.
הקראתי לך את המכתב. שלחתי לו אותו והוא התקשר אלי, וצרחתי
עליו שלא יעז להתקשר אלי יותר. ועכשיו אני צריך לעזור לעצמי
לשכוח אותו, ולהתרחק מכל מה שקשור אליו", הסביר באופן כמעט
מדעי. "זה נשמע לי רעיון טוב", עודדתי אותו, "אני מבין את זה
לגמרי. רחוק מהעין רחוק מהלב". "לא, אתה לא מבין. אתה לא מבין
אותי, אלעד. אני צריך להתנתק מכל מה שקשור אליו. לא רק ממנו,
גם מאיפה שהוא גר, וגם ממך".

שתקתי ועיני התמלאו דמעות. אמנם הקשר ביננו לא היה אות ומופת,
והיו לנו בעיות תקשורת, אבל הייתי בטוח שעם הזמן זה יסתדר,
שהעניינים יתיצבו, ונלך בדרך הנכונה להיות ביחד. אחרי הכל
המשכנו להיפגש, לדבר בלי סוף, וגם לא חסכנו מעצמנו מגע פיזי.
אז לא היה לנו סקס של ממש, אבל זה בהחלט היה בתכניות שלי,
וידעתי שכשהעניינים הרגשיים יתייצבו, גם העניינים הפיזיים
יסתדרו. לא דמיינתי בשום אופן מצב שבו יהודה אומר לי בצורה
הברורה ביותר שהוא רוצה לסיים את זה. לא "להוריד הילוך", לא
"להיות ידידים", אלא להתנתק".
"אלעד?!", שאל יהודה והרגשתי בקולו נימה קלה של סיפוק חולני
מהכח שיש לו במערכת היחסית הזאת. "לך תזדיין", אמרתי וטרקתי את
השפופרת בזעם. הדמעות עלו וגאו והציפו את לחיי ואת הסדין במיטה
אליה זחלתי בחזרה. אפילו לא היו לי כוחות לספר לגלי. הייתי
צריך קודם לסיים לעכל את זה שהוא דחה אותי, סיים את זה בתואנה
כל כך אנוכית ומטופשת. חזרתי לישון ביודעין שבבוקר אני קם לשבת
שמירות, שאלוהים יודע איך אני אשרוד אותה אחרי כזו התרחשות.

התעוררתי בבהלה כשהפלאפון שלי צלצל. הייתי בטוח שאמצע הלילה,
היה עדיין חשוך, וכשהסתכלתי על השעון ראיתי שהשעה שש וחצי
בבוקר, כמעט שעה לפני הזמן שאני אמור לקום לצבא. על צג הפלאפון
הופיע השם "יהודה". עניתי מבולבל. "מה קרה?". "כלום. אני למטה,
תרד ניסע לתל אביב ואני אקח אותך כבר לבסיס". "למטה? איפה
למטה?". "מתחת לבית שלך". "מה אתה עושה פה?", הייתי המום.
"ישנתי אצל אלעד ועכשיו היה לנו ריב אז עפתי משם. אתה בא?".
"מה פתאום בא? שכחת מה אמרת לי אתמול בערב?". "לא שכחתי, אבל
בוא תרד, פליז, תקח את הדברים שלך ובוא אלי לאוטו, נדבר על
הכל, ניסע לתל אביב, אתה במילא צריך, לא?". "יהודה, תעשה לי
טובה, אני אמור לנסוע רק בשמונה, ואני לא זוחל אליך לאוטו אחרי
אתמול בערב". "טוב", שינה יהודה את טון התחינה לטוב נעלב
וכועס, "ביי", וניתק. את ה"ביי" שלי אמרתי כבר לעצמי, ניתקתי,
וחזרתי לישון. היה לי הרבה מה להדחיק בשינה הזאת. כשקמתי כעבור
שעה, לא הצלחתי להחליט מה חלום ומה מציאות, ואם השיחות
האחרונות אכן התקיימו. אבל לא היה לי יותר מדי זמן לדוש בכך עם
עצמי. לכל היותר, יכולתי לשחזר שוב ושוב את הדברים שנאמרו תוך
כדי שאני מתלבש ומסיים לארוז את התיק לשבת.

הנסיעה הייתה מעיקה, בעצם לא יותר מכל דבר אחר שהייתי עושה
באותן שעות. הגעתי לבסיס, נכנסתי לחמ"ל להגיד שלום לתורנים,
ביניהם הייתה, לשמחתי, שירה, התבכיינתי קצת על השמירות שמחכות
לי, ומיהרתי לנשקייה לחתום על נשק ולאחר מכן לעליית המשמר,
שבמהלכה חשבתי רק על דבר: יהודה. כשהעניין הסתיים, חילקו לנו
את המשמרות, ושמחתי לגלות ששובצתי בעמדת ישיבה באזור ג', אזור
שנמצא מחוץ לקריה עצמה, בו שומרים על כמה יחידות שממוקמות
באזור. זה אמנם קצת הליכה כשצריך להגיע לחדר האוכל בתוך הבסיס,
אבל בסך הכל הפיקוח שם הוא פחות רציני ואפשר למשל לקבל מבקרים
יותר בקלות.

למזלי, היה לנו קצין תורן אדיש, שהסכים שאלך לאכול ולהתקלח
ביחידה שלי. עם קצת שכנוע, ואחרי שהסברתי לו שאנחנו פעילים 24
שעות ביממה ושכן יש לי מה לחפש שם, הוא גם הסכים שסתם אשרוף שם
זמן בשעות שבין השמירות שלי, ובתנאי שאהיה זמין ליד טלפון
מטכל"י לכל מקרה שלא יהיה. וכך, בהזדמנות הראשונה שהייתה לי,
בשעות שלפני ארוחת הערב, בהן לא רציתי ולא יכולתי לישון,
ביליתי בחמ"ל עם שירה, ועדכנתי אותה על ההתפתחויות עם יהודה.
היא עמדה על כך שאנצל את ההזדמנות שהוא נתן לי, ואחתוך את
העסק. היא הזהירה אותי שלא אתפתה לו שוב אם יתקשר, ואמרה - תוך
כדי שחיממה את השניצל-תירס הנצחי שלה - שאני צריך להודות
לאלוהים שהוא התנהג ככה ונתן לי את כל הלגיטימציה שבעולם לסיים
את זה.

אבל, כמו שהיה מיטיב לנחש כל אדם שהיה משרטט גרף של ההתנהגות
של יהודה, הטלפון לא בושש לבוא. אני, לעומת זאת, לא צפיתי את
זה קורה. בטח לא כל כך מהר. זה היה בזמן שישבנו בחמ"ל ופטפטנו,
וטלפונים בחמ"ל זה דבר טבעי, יש שם אולי חמישה מכשירים מסוגים
שונים, שמצלצלים בלי הרף, אז לא יחסתי לזה חשיבות. שירה הרימה
את הטלפון המטכ"לי ואני קצת חששתי שזה הקצין התורן קורא לי
לחזור. אבל לא. "מי רוצה אותו?", שאלה ומיד העלתה חיוך. היא
לחשה לי את שמו ועשתה תנועה של "אני מנתקת". חטפתי מידיה את
הטלפון.