קאנו ודימבה היו חיילים בקניה. לא  ממש חיילים קרביים, אם
להיות ספציפיים: נהגי פרדות, אם להיות ספציפיים לגמרי. הם היו
נהגי פרדות לא רעים בכלל, צריך לומר, אבל לא מהסוג שעושים עליו
סרטים. כשהשתחררו משירות החובה בגדוד נהגי הפרדות ה29 של צבא
קניה, הם חזרו לכפרם. בריצה. שלוש מאות הקילומטר שהיו צריכים
לעבור היו אתגר קצת יותר גדול מה25 שקנייתי ממוצע רץ כל בוקר,
יחף,  להביא קוטג' מהמכולת המחוזית, אבל בשום פנים ואופן לא
אתגר שלא יכלו לעמוד בו.
כששקעה החמה על הערב הראשון שבו חזרו לכפרם מאטצ'ווואווה, ישבו
קאנו ודימבה ודיברו על משמעות החיים, על העולם ועל המצב ועל
שדי הנשים שנראו פתאום מפתים הרבה יותר ונפולים הרבה פחות אחרי
שנתיים של בהייה בלתי פוסקת בישבנה של הפרדה שלפניך, ישבן
שהיווה נדבך מרכזי בתמונת עולמם הצבאית. מהון להון עלתה השיחה
על המצב הכלכלי הקשה בקניה: התייעצו חברינו שחומי העור בינם
לבין עצמם מה עליהם לעשות כדי להיחלץ מהמיתון הקשה והגיעו
למסקנה שעליהם להגר.
"אבל לאן?" שאל דימבה
"מאז ה09/11 מדיניות ההגירה האמריקאית התקשחה פלאים ואין איש
יכול להיכנס לשם ובכיסו פחות ממליון דולר במזומן" ענה דימבה
"לישראל, לעומת זאת, אין בעיה להיכנס".
"נרוץ לישראל, אם ככה", ענה קאנו.
קמו דימבה וקאנו והתחילו לרוץ.

סר וזעף יצא איציק דוידזון מביתו אותו בוקר. "אדיוט" הוא אמר
לעצמו. "אדיוט גדול, חמור, אפילו". למה היה צריך להתחיל עם
השיגעון הזה, להראות לאשתו סרטים כחולים. כמה טוב זה כבר יכול
להיגמר?
בהתחלה היא לא שמחה בכלל מהרעיון, אבל אחרי שראתה את ג'ק
בראון, הכושי בעל שלוש הרגליים, היא התחילה להנות ולהשתתף
בצפייה באופן פעיל ונלהב מאוד. "אתה בנוי מצויין", היא אמרה לו
אתמול בערב, "אבל כלי כמו של ג'ק בראון...אלוהים, מה שהדבר הזה
יכול לעשות לאישה!". "מה את מנסה להגיד, שאני לא מספק אותך?"
"אתה מספק מאוד..אבל פנטזיה היא פנטזיה ובכלל אתה הבאת לי את
הסרטים האלה.תתמודד, קטנטני".
לאיציק  דוידזון הייתה סיבה טובה מאוד לכעוס באותו בוקר, לדעתו
לפחות. אף אישה בעולם לא הייתה יכולה לשכנע אותו שביצועים
חשובים לא פחות מגודל והוא לא היה בגיל, ובטח שלא במצב הרוח,
להתחיל עם תרגילי קאמא סוטרא ובכלל מה פתאום הוא לא מספיק טוב
בשביל הכוניפה הזאת, אישתו.

קאנו ודימבה הגיעו לארץ אחרי שלושה שבועות של ריצה רצופה. הם
עצרו לשתות משהו בקהיר אבל לא שנייה יותר מזה. כשהמירו את הכסף
הקנייתי שאותו קיבלו כמענק שחרור אצל סוחר שטיחים גרוזיני בשוק
הכרמל ואחרי שנתנו לו את העמלה הרגילה של שבעים ושניים אחוז,
הם גילו שיש ברשותם חמש מאות ושלושים ש"ח, הון עתק במונחי מרכז
אפריקה. הם החליטו לרכוש מכונית ולאחר חיפושים ממושכים הם גילו
סוסיתא שנת שישים ותשע במצב מכני מניח את הדעת. אמנם הדלת
היחידה שנפתחה הייתה הדלת של הבגז', אבל קאנו ודימבה היו
אתלטיים מאוד וצנומים מאוד (מה עוד שהמוכר אמר להם שבזמנה
הייתה הסוסיתא פאר תעשיית הרכב הישראלית), כך שהם החליטו לקחת
את הרכב ויצאו לדרכם לחפש עבודה, שמחים וגאים ולראשונה בחייהם
- לא בריצה.

איציק דוידזון עמד בפתח הקיוסק שלו וצעק. צרח, אולי יותר נכון
להגיד. ועל מי? על יוסה'לה ציטרונבלט, החוזר בתשובה הבני ברקי
ששמו יצא למרחקים כמי שגורם לכסף להיעלם מכיסי כל מי שהוא מדבר
איתו, או בקיצור ר' יוסה'לה הידוע בכינויו
"פרופסור-קתרוס-של-השקל". "טפיל, עלוקה, מאכער, גנב, שודד,
רוצח תינוקות, עבריין!" עמד וצרח איציק דוידזון, "רוצה לקחת את
הכסף שהרווחתי ביושר בשביל ההוקוס פוקוס שלו!"
"אוי משומד ארור!" , החזיר לו  הבאבא-שקל הקדוש, "אוי כויפר בן
כוייפרים" וגם "ביום הדין עוד תתחרט על מה ש ..." עוד זה מדבר
והנה בסיבוב הופיעה סוסיתא לבנה נהוגה במהירות דמיונית בידי
אפריקני שנראה בבירור כשהוא עושה לחברו תנועות הרגעה בעוד זה
מחזיק את פניו בשתי כפות ידיו ומתפלל מחרוזת שירי אשכבה
קנייתיים שאפשר לפעמים לשמוע בצהריים בקול המוסיקה. הסוסיתא
האצה והאצה, ואם לא שטרית הפקח שבדיוק עצר לפאלאפל אולי היה
נשבר השיא העולמי לסוסיתות מירוץ. אבל שטרית כן עצר, ודימבה,
נהג השודים הקנייתי, שבר את ההגה בבת אחת ונכנס במהירות
אסטרונומית, בעוד הסוסיתא מתפרקת לחלקיה בקולות נפץ עליזים,
היישר לחלון המסגריה של עבד, הנפח הידוע מיפו.

"אוי הברוך", " גוועלד" ו "אפריקנרס נביילס" ביחד עם חמש
יריקות על הריצפה ובליווי "אוי הדרעקען" הייתה תגובתו הראשונה
של הרבי יוסה'לה ציטרונבלט. דוידזון, לעומת זאת, אמר "בן של
זונה, ראית איזה מהירות?". עבד הנפח יצא בריצה מהמסגריה שלו,
חובש כובע צבאי, מחזיק מטר פתוח ושואג במבטא ערבי שהתגלה אצלו
רק כשהיה עצבני או מבוהל מאוד "יה איבן אל שרמוטה, יה כושי
זבל, תראה מה עשה למסגריה שלי, שעשיתי הכל לדו קיום ואפילו ברס
היה בוא להגיד שאני תורם לשלום ולברנסה" והתחיל לבכות כולו.
קאנו יצא ראשון. הוא היה כל כך מבוהל שלא יכול היה לדבר בכלל.
אחריו יצא מהבגז' דימבה, מודה לפנתאון האלים השלם של אפריקה על
הנס הגלוי שארע לו ולחברו הטוב. "הלך המענק שחרור, אמר קאנו".
"בוא נלך לאט לאט נשתה משהו בקיוסק פה ואחרי זה נחשוב", ענה
דימבה, וככה הם עשו.

איציק דוידזון הביט כמוכה הלם בשני הפועלים הזרים שיצאו
משאריות מה שהיה לפני כמה דקות סוסיתא במצב נסיעה ומסגרייה
במצב ריתוכים ודו-קיום כאילו כלום ובאו לקראתו "תן לי שתיים
דיאט קולה שתיים פסק זמן" אמר קאנו, כמו שלימדו אותו ב"לישכה
להכוונת הפועל הזר הלא חוקי המהגר לישראל" שבקינשסה הרחוקה כל
כך מהקיוסק הפסטורלי של דוידזון.
דוידזון ציית, והביא לקאנו ודימבה את מה שביקשו. רק שמההלם נפל
לו מטבע של עשרה שקלים מהיד.כשהוא התכופף להרים אותו הוא שם לב
שמשרוול המכנסיים (הארוכים) של קאנו עומד ליפול משהו. הוא רכן
כדי לראות יותר טוב מה זה והתעלף. זה היה קצה של זין.

האמבולנס לקח את קאנו, סימבה ודוידזון המעולף למיון שיבא.

אחרי חמישה רמזורים דוידזון התעורר. כשראה את שני החברה-ליצים
ישובים מולו באמבולנס כמעט והתעלף שוב, אבל החזיק את עצמו. "לא
מספיק שהדתי הזה בא לשדוד אותי, לקחת תרומות על כלום, באו שני
שדים שחורים, הרסו את המסגריה של עבד מהדו קיום והראו לי
שהסיוטים הכי גדולים שלי הולכים להתממש".
"לוקחים כסף על כלום" היה המשפט שהצית את דמיונם של קאנו
וסימבה. יותר מזה הם לא היו צריכים. הם פתחו את דלת האמבולנס
וקפצו, רצו עד מחלף קפלן בקצב ממוצע של שמונים וחמישה קמ"ש כדי
לא להתעייף, ועצרו רק באיזור בני ברק.

הפסיכיאטר המחוזי החליט לאשפז את דוידזון בכפייה בגלל הצעקות
המטורפות שלו, שהחרידו אגף שלם ב"שיבא". הבנאדם היחיד שנראה
משועשע מכל העניין היתה אישתו, אבל כל הצוות הניח שזה מצער ובא
לנחם אותה ולהציע לה לשתות משהו. דוידזון הזה וצעק ימים שלמים
סיפורים על "זין כושי ענק" ו "טוב לך ככה רותי?".
אנחנו עוד ניפגש איתו.

קאנו וסימבה אמנם לא היו מודרניים בשום צורה, אבל הם היו מהירי
תפישה בדרכם שחומת העור. הם ידעו שעליהם להתלבש ולדבר כמו ההוא
מהקיוסק של דוידזון כדי שיוכלו גם הם לקבל כסף על כלום. הם
עברו על כל חבלי הכביסה בבני ברק (בעשר דקות)  ולאחר קצת
התאמות נראו כמו אברכים מן המניין - אמנם קצת כהים מהמקובל
בפונביץ', אבל עבד ה' הוא עבד ה', שחור או לא. את מסע התרומות
שלהם התחילו קאנו ודימבה ברח' רבי עקיבא מס' ארבעים וחמש. השעה
הייתה שתיים וחמישה בצהריים, חום אימים של אוגוסט בני ברקי
(אלול, סליחה). מהדלת הראשונה שדפקו עליה יצאה זקנה בגובה מטר
ועשרה עם מקל הליכה שחור ופיאה ג'ינג'ית שדיברה רק יידיש. קאנו
ודימבה התנצלו ועלו קומה. מהדלת השנייה שדפקו עליה יצא,
לתדהמתם הגלויה, דוס ענק, מעל שני מטר גובה, עם זקן שיכל בקלות
ובלי מאמץ להעלים בתוכו את אישתו של הרב חיימוביץ'. "כן?" הוא
אמר במבט תמה: "אנחנו מוטל ומענדעלה, באנו להתרים צדוקה ונדובה
לאגודס עייזר לאחים" ענה קאנו, הדובר (והנהג, מסתבר) המוצלח
מבין השניים, בחיקוי מושלם של רב יהודי מעיירה פולנית מהמאה
ה19. לחרדי הענק  נראה מוזר שפועל זר (שלא לומר שוורצע-חייע)
לובש שחורים מדבר כמו אבא שלו והוא שאג "אתם לא מתביישים?
מתגנבים לארץ במירמה ובאים לשדוד כסף!!!ממני!!בצהריים!!" "ה ע
ר ת ם  א ת  ה  י  ל  ד  י  ם!!!" ונתן לקאנו אחת חזקה עם
השטריימל ישר על הראש "טוייבה-בלה, תתקשרי למשטרה, בעזרת ה'!"
"רחומים-מייכעל, מנחם-מענדעל, דוב-בער, שרה-רבקה, שפרה-רחיילי,
אברהמה'לה-אפרים, שרה-חיה, מיכאל-לייזער, אסתרי-הדסה,
שפרה-פועה, דינה-לאה, חיים-דוידי, דניאל-לייב, שמחה-דיצה,
ציפורה-מלכה, שמעוני-נדבי, בצלאל-יפתחי תישארו במיטות, תיכף
יבוא השוטר הכופר וייקח מכאן את שני האשמדאים הכושים,רחמונא
ליצלן!" טוייבה-בלה הציעה שבעלה יילך לקרוא למשטרה ברגל, חבל
על הטלפון והיא תשמור על הכושים בינתיים אבל ר' גרוסנתוכעס לא
רצה לשמוע. לא עזרו כל תחנוניהם של קאנו ודימבה, המשטרה הוזמנה
(בטלפון, למגינת ליבה של טוייבה-בלה), והגיעה, ואיתה החוקר
למקרים מוזרים של שחורי עור ניצב שמעון שטרית (כן כן, הפקח
מהפלאפל קודם במהירות שיא, עקב פיענוח מהיר ואלגנטי של מקרה
סוסיתת הסילון) ועוד באותו ערב הם חלקו תא באברבאנל עם לא אחר
מאשר מיודענו דוידזון.


לאחר שבועיים של הסתגלות נראה היה שהשלישיה חיה בהרמוניה
מפתיעה. איציק דוידזון סיפר לחבריו החדשים על ילדותו בקטמונים
וחברותו בפנתרים השחורים, על הפינוי מימית וכיבוש החרמון, והם,
בתמורה, סיפרו לו על מקאמבי, הכושית הכי כוסית דרומית לנילוס,
אישתו של מפקד הגדוד לשעבר  שלהם "הפירדה שהם הכי נהנו לרכב
עליה", כלשונו של דימבה. קאנו ודימבה החליטו, אחרי לבטים קשים
ובעצתו של דוידזון, לנטוש (לא בלי חרטה מסויימת) את הדת
היהודית בכלל ואת היידישקייט בפרט ולעבור לקריירה בתחום
החשפנות אצל חבר ילדות של דוידזון שהיה לו מועדון באיזור
הבורסה. וככה היה: אחרי שהשתחררו הם הלכו לעבוד כחשפנים
במועדון "החתול הרטוב" - ממש מאחורי הבורסה. ההצלחה האדירה
שרכשו תודות לכשרונם הטבעי העצום והכרת התודה שרחשו לדוידזון
על עצותיו הטובות הביאה אותו לסגור את הקיוסק ולהפוך למנהל
אישי שלהם והייתה תקופה של הצלחה משוגעת עם הופעות בכל הארץ -
כולל הנחות לוועדי עובדים בתיווכו האמיץ והתקיף של עמיר פרץ
-בתעריף הקבוע.
השמועות האחרונות אומרות שקאנו ודימבה, ביחד עם דוידזון ואישתו
והזוג גרוסנתוכעס (שלהם סיפור חיים מרתק, אבל זה לפעם אחרת)
פתחו מקום חדש שמשלב בית מדרש עם מכון ליווי ומסעדה כשרה
למהדרין שבתפריט שלה יש "נקניק סוס שחור" ו "שיפודים אורגניים
(בזוגות)". כל המשתתפים ביוזמה החדשה הזו השקיעו ומשקיעים בבית
העסק הקדוש הזה את מיטב זמנם מרצם וכספם ובעזרת ה' - הם גם
יצליחו. קאנו נרשם ללימוד נהיגה, ביחד עם טוייבה-בלה, בסיעתא
דשמיא, אבל זה סיפור נפרד. השוס הבאמת מפתיע הוא שעבד מהדו
קיום סגר את המסגריה "הבועלים השחורים הרסו את הענב", שמעו
אותו אומר יותר מפעם אחת, "אפל, בחסדי שמייים, גיליתי את
האמת". עבד התגייר, גידל זקן ופיאלך ,עבר למצפה בגליל, ועכשיו
הוא חסיד ברסלב נערץ ושדרן מבוקש לאללה ברדיו החרדי.