הכל התחיל כשעברתי דירה.
הייתי קטן יחסית ובבי"ס הקודם שלי היו לי דיי הרבה חברים.
הייתי בסדר בלימודים, התאמנתי בשחייה, ראיתי טלוויזיה ובגדול
הייתי מרוצה.
עד שיום אחד, בזמן שאכלתי ארוחת צהריים, אמא העירה כבדרך אגב
שכנראה נעבור דירה. השניצל נתקע לי בגרון.
ההתנגדויות שלי לא עזרו במיוחד ותוך ארבעה חודשים מצאתי את
עצמי בעיר חדשה, דירה חדשה והנורא מכל- בבי"ס חדש.
מעולם לא הייתי יפה במיוחד, חזק במיוחד או חברותי במיוחד ואני
פשוט זוכר את עצמי מבועת מכל הפרצופים הלא-מוכרים שהופנו אליי
ביום הראשון.
כבר בהפסקה הראשונה עוז נטפל אליי. הוא לקח לי את הפיתה עם
שוקולד ותקע לי את הקלמר על מאוורר התקרה. הייתי חסר אונים.
הוא לא שכח לשלוח לי פתק במהלך השיעור אחריי שמתאר בפירוט מה
קורה למלשנים. תהיתי מה עולה בגורלם של בכיינים, כי כבר הרגשתי
את הגוש הזה בגרון. עם הצלצול רצתי הבייתה ונשבעתי לעצמי שאני
לא חוזר יותר לעולם.
למחרת זה המשיך כרגיל. אפילו החמיר. הפעם הוא זרק לי את הילקוט
לפח.
עם הימים רק סבלתי יותר ויותר. הוא איים על שאר הילדים בכיתה
שלא להתקרב אליי. הייתי לגמריי לבד.
מהר מאוד הוא התחיל להיות אלים. זה התחיל בכאפות שחילק לי
בנדיבות מדי פעם בצירוף כינויים יצירתיים, המשיך בבעיטות כל
פעם שאמרתי משהו לא בסדר ונגמר בזה שהיה תופס אותי אחריי
הלימודים ופשוט הורג אותי במכות.
הייתי חוזר הבייתה מדמם וצולע ולא מוכן לענות לשאלות של אמי
המודאגת. אני יודע מה קורה למלשנים.
סבלתי. קיללתי את היום בו עברנו דירה, את הבי"ס החדש, המורה
שלא שמה לב, את הילדים בכיתה שלא עשו כלום, את עוז, אבל הכי
הכי הרבה קיללתי את עצמי, על זה שאני לא עושה שום דבר.
ביום השואה, באחת התוכניות, ראיתי איש שמדבר על כך שיהודים
הובלו "כצאן לטבח". הרגשתי את האגרופים שלי מתהדקים.
כשיצאתי לסיבוב בשכונה פגשתי את עוז. לא הספקתי לברוח. הוא הלך
עם חיוך מרושע וסיגרייה ביד. לא הפתיע אותי שהוא מעשן. הוא בעט
בי קצת וכשנמאס לו הוא כיבה לי את הסיגרייה על העורף.
בלילה לא הצלחתי לישון כי הכוויה צרבה וכי לא הפסקתי לשמוע את
המילים: "כצאן לטבח" מהדהדות לי בראש.
למחרת בבוקר הלכתי למחנכת וסיפרתי לה הכל, היא הבטיחה שהיא
תטפל בזה.
בשיעור הבא המנהל בא לקרוא לעוז. כשעוז הלך אחריו בעיניים
מושפלות הבחנתי במס' כוויות של בדלי סיגריות על עורפו, חלקן
ישנות וחלקן חדשות.
לא ראיתי אותו יותר.