כדור מדקרות מקפץ על ידי
כמו משחק כדור-סל המתפרש על מגרש
מצדו האחד לשני.
הוא עובר ולא מפסיק לקפץ.

"תפסתי!"
היא צעקה, כולה עדיין שוקקת דם. והנה היא מתחילה לגלג אותו
ממקום למקום, ללא הפסק.
שיערה היה בהיר ומשיי. לא ראיתי את פניה מכיוון שהיא הביטה
למעלה, ניסתה להגיע למפתח הסול שהיה תלוי  גבוה גבוה.
את הכדור היא אחזה בידה השניה והמשיכה להעביר אותו על גופה,
כמנסה בעקשנות לגרום לי לצרוח מכאב.
על גופה הקטן נח צל שחור וכבד.
לאט לאט הכאב נחלש והקפצוצים של כדור המדקרות הפכו לעדינים
יותר ונעו במקום מסוים כשמדי פעם לפעם הם מחליפים מיקום
לרגליה, לידיה, לסרט הקשור סביב שמלתה...

העור שלי נמתח באיטיות והכאב החל להיות בלתי נסבל ונמשך עד אין
קץ. הבטתי על ידי וראיתי אותו מתעוות כמנסה להיקרע.
רגל קטנה נמתחה לה ויצאה מתוך ידי ואחריה הרגל השניה, ושתי
הידיים. לבסוף גם ראשה יצא, מחובר לשאר גופה הקטנטן. היא נעמדה
על היד הימנית שממנה רק  יצאה, הביטה בי במבט חטוף, וקפצה
לרצפה. ראיתי אותה מוציאה מכיס שמלתה דבר מאכל פצפון ומכניסה
אותו לפיה. באותה השניה היא החלה צומחת לגובה בן אדם נורמלי.
ראשה היה נמוך במעט משלי. כעת הייתי מסוגלת לראות את פניה
בבירור. הן היו רציניות, עיניה תוהות, סקרניות. שפתיה היו
קמוצות ומדגישות את סנטרה הקטן והחד.

"נו, שוב גבהתי. אני מניחה שהשיטה הזו צורכת תרגול, ולמרבה
הפלא התחלתי לקלוט אותה. אני הרי אינני אוהבת תרגול. המלכה
תמיד מפצירה בי לשנן את שירת הביצה ולתרגל את לוח הכפל וחידות
האיגיון הטיפשיות שלהם. אני חושבת שבהחלט עדיף לצאת ולהריח את
הפרחים, בתנאי שיתנו לי, כמובן. הם פטפטנים לא קטנים..."

היא מלמלה לעצמה הרהורים משונים מסוג זה עד שנזכרה כי אני
עומדת מולה. היא פנתה אלי ושאלה: " לא יכולת למקם את מפתח הסול
שלי נמוך יותר? זה באמת נורא קשה להגיע אליו."

עדיין לא הבנתי שממולי ניצבת הילדה שרק לפני כחצי שעה קעקעתי
בעורי. והיא בגודל שלי ומסוגלת לדבר!
"אליס?" שאלתי.
היא לא ענתה. רק הביטה בי בעיניים הגדולות שלה.
ליטפתי את שיערה הבהיר, מנסה לבדוק אם אני אינני מדמיינת. הוא
היה מוחשי ורך כפי שדמיינתי אותו.
ליטפתי את לחייה הימנית בעדינות, בוחנת אותה. היא קירבה את
ראשה ואני, כמותה, נשקתי לה בעדינות.  משחקת עם שפתיה הרכות,
לאט, בשקט. העברתי את ידי על צווארה ושיחקתי עם היד השניה
בקימוריה העדינים. בוחנת את מרקם בד שמלתה, את הסרט היפה
שהחזיק את סינרה למתניה הדקות.
היא משכה את פיה מעל פי והתרחקה צעד אחד אחורנית.

" באמת שחשבתי שנתקלתי בכל דבר אפשרי. אבל אישה שנושקת לי? מי
היה מאמין...  כשאספר מעשיה זו לדיאנה אני בטוחה שהיא תשרוט לי
ותחשוב שהשתגעתי וכי אינני ילדה טובה."

היא שוב החלה למלמל לעצמה דברים שלי נראו חסרי הגיון. ואז
נזכרתי כי היא אפילו לא הגיעה לחיות 10 שנים!
העפתי מבט נוסף לעבר יד ימין שלי כדי לבדוק מה מצבה. נדהמתי
לגלות כי אותה ילדה המצויירת בדיו שחור בלבד חזרה לשכון שם
ולנסות לתפוס את מפתח הסול.

מצאתי את עצמי יושבת על כיסא בבית קפה ומולי אחד הידידים הכי
טובים שלי מביט בי בדאגה.
"את בסדר?" הוא שאל.
"מה קרה?"
"נראה שהתעלפת..."

מסתבר שאני רגישה לכאב יותר משחשבתי.