שלום לכל מי שנכנס אל תוך הסיפור שלי!
ברגע זה אני מתחילה ולא יודעת איך זה יסתיים. אין לי השראה
ואין לי משהו מיוחד לספר לכם. אין לי משפטי חכמה מבריקים
וסלוגנים ומשפטי מפתח אני לא שולפת מהשרוול. כרגע אני לובשת
חולצה קצרה, ככה שגם שרוולים אין.
אז בואו נתחיל מההתחלה, אני שני, בואו נשאיר את זה ככה כי שם
משפחתי ארוך ומסובך, הוא תמיד בעייתי :)
כרגע אני יושבת בספריה, לפני שולחן ארוך ורחב ועליו ספרים
רבים. לכל אחד מהם יש שם. האחד "מנהלים עצמם לדעת", השני
"תקשורת המונית", השלישי... דווקא הוא משך את תשומת ליבי. הוא
עוסק במלחמת העולם ה-2, אך זה לא מה שמעניין אותי.
אני יושבת פה למעלה משעה שלמה, ועדיין לא עשיתי דבר ולו חצי
דבר. למה אני פה? כי אני צריכה לכתוב עבודה, אבל כל מה שעשיתי
זה להתרוצץ בחוסר מעש, בניסיון חסר טעם למצוא נושא מעניין
ומרתק לכתוב עליו. כל זמן היותי פה, יושב מולי אותו האיש והוא
קורא את ספר ה"שלישי". הוא קורא אותו כאילו לא קרא ספר מעולם.
איש מבוגר הוא, ועל פי מראהו נראה לי סבא. לא יודעת למה.
הוא נראה איש חם, זה אולי יהיה קצת חסר בסיס אבל נראה לי שיש
לו עבר, יש לו סיפור. יש לו את הדבר שחסר לי. כשאני מסתכלת
עליו, עולה חיוך מוזר על שפתותיי, חיוך בטוח.
בקודקוד ראשו מבצבצת קרחת, על עיניו משקפיים ושלייקעס מהודקים
תפוסים על מותניו. הוא לובש חולצה משובצת, מכופתרת כראוי לאדם
כזה. רציתי לשאול אותו מה השעה, אבל לא שאלתי... לא רציתי
להפריע.
על הכיסא לידו, שרויים חפציו: מקטורן צמר מחוייט, כובע מתחילת
המאה ושקית של הסופר-פארם. נו עוד אחד.
בחטף התגנבתי אל מתחת לשולחן, לראות את תכולת השקית.
הופס נפל העט והופס אני למטה, חוקרת ובודקת. איזו אני הא?
הוא נראה לי מוכר. משהו בו מסקרן אותי ולא מרפה. יש לו סיפור,
אני חושבת לעצמי. אבל אז אני אומרת לעצמי: די, מספיק, למה את
כמהה? ואני עונה לעצמי, אני רוצה משהו לכתוב עליו, משהו
שיעניין אותי, משהו שיתן לי השראה. משהו או מישהו. אני מתבלבלת
לפעמים.
פעם חשבתי ששלכולם יש יעוד. אפצ'י קטע את קו מחשבתי, והאיש
המסתורי הרים את ראשו, גילגל את עיניו מעלה וחזר לספרו.
אתם רואים? לא רק שיש לי מה לומר, יש לי גם תזמון! או הנה...
הוא שינה תנוחה. בדיוק כך, אני רואה אותו כמות שהוא. עם כפתור
שני לא מכופתר בחולצתו המשובצת.
הכפתור הזה, זה שלא מכופתר, זה הוא. ויש כאן אישה עם 5 שקיות
עמוסות ומשונות. וזאת היא. ויש כאן אחד עם זקן, וזה הוא.
ומה אני?
אני בספריה כותבת. זאת אני.
אני בת 16 סיפרתי לכם? ויש לי כל כך הרבה מה ללמוד בכל כך מעט
זמן. החיים שאני חייה, ואתם חיים, הם החיים. לכל מה שאנחנו
עושים יש השלכות, וכל מה שאנחנו עושים משקף אותנו.אני אולי
אשתנה פעם, פעמיים ואף אלף פעם, אך אני זו אני והגרעין לעולם
ישאר.
"בחולצת פסים הכל נראה פתאום כל כך יפה, וזה הרבה יותר פשוט
לזרום ולא להתבלבל". תתבלבלו!זה מה שאני אומרת!
אז זהו, האיש הלך וגם אני ובאומרו "זה לא טוב" ליבי נעצר, ואני
יודעת שלא אשקוט עד שאדע למה התכוון, אך זאת לעולם לא אדע...
אני מסיימת כאן, בלי מסר, בלי פואנטה.
מקווה שהבנתם את מה שלא התכוונתי לומר.
שלכם,
שני.