טיפה ועוד טיפה במורד השביל הצר והרטוב. הטיפות עוקבות אחת את
השנייה והולכות בטור מסודר. "התפקד" צעקה הטיפה המובילה, ומיד
צעקות מספריות החלו להישמע. "אחת", "שתיים", "שלוש"... כך
נשמעו הצעקות, צעקה בתורה נשמעה מהדהדת בקול הדממה של השביל
שכן הדמעות אינן משמיעות קולות צעדה הן שטות, מרחפות, זולגות
בדממה. המספרים ממשיכים להיקרא ברקע, ואין היודעים מתי יפסקו,
אלפי הטיפות צועדות בשביל, אך לפתע דממה.

השקט נשמע בקול תרועתו הגדול. ולפתע צעקות, אך לא של מספרים,
אלא צעקות דאגה. "היכן טיפה מספר 197 ?", מה קרה לטיפה המסכנה
?. האם ניגבו אותה ?, האם נמרחה על השביל ?. דאגה מרובה התפשטה
בפלוגה. טיפות מפחדות רוטטות מפחד, ולפתע במעין תנועה מוזרה,
תנועה חדה שכזאת, כל הטיפות עפו מן השביל ונחתו בתחתית התהום.
"נגמר הטיול ?" שאלה אחת הטיפות, במעין צורה מאד גדולה של
נאיביות. "הגענו לתחנה הסופית שלנו" אמרה הטיפה המובילה. "כולם
להירגע, עוד מעט תגענה משפחותיכם", ומיד לפני סוף המשפט טיפות
נוספות החלו ליפול ולעוף לכל הכיוונים. ושוב הטיפות ממשיכות הן
ליפול, ומגיעות בסוף מסלולן, בסוף השביל לתחנתן הסופית בתחתית
התהום.

ולפתע צעקה חזקה נשמעה. שוב צעקת "התפקד" נצעקה ושוב המספרים
החלו להיקרא. אך שוב נעצרה הספירה. הספירה נקטעה, ושוב החלו
החיפושים אחר טיפה מספר 197. "טיפה'לה ?, איפה את ?" צעקו אלו
שהכירו אותה, אך לא מצאו. הטיפה מספר 197 לא הגיעה לסוף
מסלולה. לפתע צעקות, "הנה, היא שם !!, סתכלו למעלה, בקצה
הצוק.!!". בעת ובעונה אחת, כל ראשיהם הקטנים של הטיפות התרוממו
למעלה והביטו. המראות שראו החרידו את מחשבתם, "לא !!" צעקו,
"ומה אם היא תיפול, היא לא תוכל לעמוד בכזאת נפילה". וכן הם
צדקו, כי עד מהרה חששותיהן הגרועות ביותר התרחשו. הטיפה לא
הצליחה להחזיק מעמד ותוך שניות אחדות נפלה היא אל מותה. "אני
לא יכולה להביט" צעקה אחת הטיפות בעוד הטיפה מספר 197 מתרסקת
אל מותה ומתנפצת לאלפי חלקיקים. מוות טרגי, של טיפה מסכנה, שלא
עוללה שום דבר, טיפה תמימה. טיפה שכולה תכלת.

ומאז יש אנדרטה קטנה בקצה התהום, לזכרה של הטיפה מספר 197
שנפלה אל מותה במהלך טיול שהתחיל כעוד טיול רגיל מעין דומעת
לכרית השינה, אך הפעם הטיול הסתיים באסון.