הייתה אחת, שהייתה.. חותכת.
כן, זה היה הדבר היחידי שהייתה עושה בחיים שלה.
שנים, על גבי שנים על גבי שנים.
בהתחלה, זה מה שהיה מלהיב אותה, ופותר לה דברים.
חתך קטן, קטנטן.

לאחר מכן, המינונים גדלו והעצימו.
וזה היה רק מספק אותה ועושה לה חיוך, חלקית.
חתך בינוני, בינוני עם צלקת.

יותר מאוחר, היא פשוט צרכה את זה, כמו סם.
וזה לא הניד לה עפעף.
היו לה המון, המוני צלקות, צלקות-עד.

יום אחד, הכל קרס בבת אחת.
היא כל-כך הייתה צריכה את ההרגשה המלהיבה הזו... כמו שהיה לה
בהתחלה, כשהיא התחילה עם זה. לפני.. שנים.
אז היא חתכה וחתכה, ולא עזר.
ככה שהמשיכה, וחתכה במשך שעות.
עד שפיספסה מילימטר.
לא בכוונה, בטעות.
כולם אומרים שהיא תמיד רצתה להמשיך לחיות ככה, שהיה לה יחסית
טוב.
אבל כנראה שכבר לא היה לזה טעם, כי לא הייתה לזה יותר השפעה.

אולי לפעמים טעויות זה דבר טוב.