[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גבריאל בן יהודה
/
הגות מהבטן

פעם אולי העגל רצה לינוק, היום הפרה כנראה רוצה יותר להניק.

זה המשל, הנמשל הוא שאולי פעם היה קיים רעב ליצירות והיו מעט
מדי יוצרים, היום נראה כי יש יותר יוצרים מאשר קהל להם. ואם
קונים ספר אז ברב המקרים רק מעלעלים בו, או מבטיחים לעצמנו
שפעם נחזור אליו ואז נקרא בו באמת.
אמנם אין להשוות את המוטיבציה; הקהל יכול לקרוא או לא, אך
היוצר חייב לכתוב. ועם זאת נראה שאם מרכז הכובד הוא ביוצרים
ולא בקהל שקורא או צורך את יצירתם - יש כאן משהו שהוא קצת, איך
לומר, אבנורמלי (כי, שוב, מטבעם של דברים, לא יכול להיות שהפרה
תרצה להניק, יותר מאשר העגל רוצה לינוק).
וגם הקהל שקונה, לא עושה זאת (ברב המקרים) בגלל שהוא רעב למסר
ולאיכות המקורית שביצירה, אלא בגלל שהוא רעב, נקודה. זהו בדרך
כלל רעב הבא מתוך ריקנות פנימית. ומי יכול להגיד מאיזה מרכז
כובד באים רוב קוני הספרים בחנויות הספרים?
וכאן צריך להפריד בין יצירות פרוזה ושירה ובין יצירות הגות.
שהרי אם יבש חציר העם בכל הנוגע לקריאת פרוזה ושירה, הרי שעל
אחת כמה וכמה הדבר נכון בכל הנוגע לקריאה של הגות.
כיום אין כל כך ביקוש להגות המקורית של תהייה על פשר החיים
והקיום. התחושה היא שזה מיותר, זה כבר ידוע, או לא קשה במיוחד,
או לא מעניין, בקיצור: מיותר. וכשאומרים על מישהו: "הוא
מתפלסף" מתכוונים לזיוני שכל, לבילבולי מוח, לאדם המשחת
מילותיו לריק על דברים בעלמה,שלרב אין לנו עניין בהם, או שהם
משעממים עד מוות: התחושה לגבי קריאה או שמיעה של דברי הגות היא
שמדובר במשהו שיש בו פלצנות ומלים גבוהות שלא מובילות לשום
מקום.
וכך התחושה היא שלקרוא ולשמוע על החיים, לנסות להבין אותם זה
בזבוז זמן. וזאת מתוך נקודת השקפה שאין טעם בקיום אם אינו
תכליתי או אינו מוביל למשהו מסויים וחיובי. אנו רוצים למצות מן
החיים את הצוף, להגיע לעיקר. 'מה יצא לי אם אבין יותר טוב את
החיים שלי, ולמה אני חי?' 'האם כך החיים שלי יהיו טובים יותר?'
כלומר החלפנו את התהייה לפשר בחיפוש אחר מתכון לאושר.
תקופתנו היא תקופה פוסטמודרנית שלא מאמינה בערכיות הצרופה
והאובייקטיבית של שום דבר. אל הכל ניגשים בגישה צינית. ולמה
בכל זאת שירה ופרוזה פופלריים יותר מן ההגות? אוה, כי כאן זה
סובייקטיבי, כל אחד כותב מה שבא לו וכל אחד יכול להבין את זה
איך שבא לו. סבבה. אבל להתייחס לחיים כמשהו שיש בו אמת חד
משמעית והוא נכון בפני עצמו - זה כבד, רציני, ובעיקר מחייב
מידי.
עד כאן לגבי הקוראים. אך מה לגבי הכותבים? אם קהל קוראי הפרוזה
והשירה גדול יותר מאשר קהל קוראי ההגות. מה לגבי כותבי ההגות?
ובכן מי בכלל כותב היום הגות?
והכוונה להגות במובן הפילוסופי; זו המתקיימת במרווח הצר שבין
אדם, עולמו והחיים אותם הוא חי. תוהה על פישרם, תכליתם ומה
מסתתר מאחוריהם.
מי כותב על החיים, על בני אדם והחיים שלהם, תוהה לאן כל זה
מוביל, ומה המשמעות?
והתשובה היא שכיום קיימת מעט מאוד כתיבה הגותית. דהיינו כתיבה
שאינה מייצרת סיפורים מצד אחד, או פואטיקה מצד שני.
ואם קיים כבר איזשהו ניסיון כן ורציני להבין מה הולך פה ואיזה
מין חיים האנשים חיים, הרי שזה כבר נוטה לכיוון פוליטי,
לאומי,תרבותי, חברתי, אקדמי וכו'. זו כבר הגות שהיא מוגבלת
למקום, זמן ובעיקר תרבות וחברה מאוד מסויימים. נושאת עמה בדרך
כלל גוון דידקטי, פובליציסטי, פלמסני וכו'. אך יהא אשר יהא
הגוון, דבר אחד חסר בה וחסר בה מאוד, חסר בה הפן היצירתי.
והשילוב הזה בין יצירתיות ובין הגות - כמעט שלא קיים כלל.
היצירתיות שפוגשים כיום, קיימת בתחום הפרוזה והשירה, אך בכל מה
שקשור לחיים אותם אנו חיים באמת, ולא בדימיון הספרותי או השירי
- אין כמעט יצירתיות; דהיינו, אין גישה של אינטואיציה עמוקה
שבאה ישירות מתודעה גבוהה ומעומקי תת התודעה של היוצר. (אין
צורך ליצור הבנת על, משוחררת ממגבלות הרציו).
ההגות של היום כרתה ברית עם האקדמיה האינטלקטואלית מצד אחד,
ועם ענייני היום והשעה מצד שני. נטשה את החיים האישיים של כל
אחד מאיתנו, והותירה אותם לכותבי הפרוזה והשירה
.
ומה נותר, אם כן, בשדה ההגות? כתבים כבדים ומסובכים, שקשה
לקראם  בדרך כלל. זו פילוסופיה שקשה לקרוא אותה וקשה להקשיב
להרצאות אודותיה. זה כבד, יבש, ארוך ובעיקר לא מעניין. אז הוא
כתב את זה לפני זה שהתפלמס עם ההוא, ושניהם בעצם שייכים לזרם
הזה. ויש הרבה תאריכים ושמות, אבל מה המסר, מה המשמעות? מה
השורה התחתונה? איך זה שייך אלי, כאן ועכשיו? היכן הפילוסופיה
שעוסקת ב'שורות תחתונות' ולא בהערת שוליים להיסטוריה של
הפילוסופיה?
ואכן התחושה שההגות שאנו חשופים לנו כיום מעניקה  - שאין
חשיבות אובייקטיבית וחד משמעית שניתן להפיק מן הכתבים ההגותיים
הללו. ואף אחד לא יקבע עבורנו מה חשוב מבחינת החיים שלנו. כל
אחד מחליט לעצמו, מה שאומר שאף אחד לא מחליט כלום. והכל נותר
מעורפל, רב פנים, לא מחייב ועל כן חסר משמעות אישית מיידית,
בחיי ה'כאן ועכשיו' של הקורא.  
כך התחושה שעוברת בחוגים לפילוסופיה, בסיפרי מרצים לפילוסופיה
על פילוסופים. אך ההוגים הגדולים היו הוגים יצירתיים שהיה להם
הרבה להגיד ובאופן מאוד חד משמעי וברור אודות החיים המאוד
אישיים של כל אחד מאיתנו. שהרי סוקרטס, מרקוס אורליוס, ניטשה,
היידגר וסארטר למשל, אמרו דברים בוטים וברורים ביותר לגבי מה
הם חיינו, מה שוויים, מה ערכם ומה המשמעות שלהם. אך זה נחסם,
אמנם ראשית זה נחסם בכתבים הכבדים שלהם, אך בעיקר על ידי אלה
שאמורים לפרש ולהעביר את ההגות שלהם לאנשים שלא לומדים
פילוסופיה ממקור ראשון. ושם אף אחד לא יתמסר את המסר שלהם,
בצורה תמציתית ברורה ואונטולוגית. אלא יעביר זאת כך שזה ילך
לאיבוד בים של הערות שוליים.
וכך, להגיד היום: הגות, זו בדיחה עצובה.

ולסיום, הבה ונחזור להשוואה שבין פרוזה ושירה, מצד אחד, והגות
מצד שני: בעוד,שכאמור, קהל כותבי הפרוזה והשירה יחסית גדול
לקהל צורכיה, עדיין ישנם הרבה יותר צורכים של פרוזה ושירה מאשר
של הגות. ועם זאת כאן קיים היפוך בין הפרוזה והשירה מצד אחד
וההגות מצד שני; כי בשעה שישנם יותר כותבי פרוזה ושירה מאשר
צורכיה, הרי שבשדה ההגות, (עם כל הקהל המצומצם שלו)  נראה
בפוטנציה ישנם יותר קוראי הגות מאשר כותביה. ישנו גלעין קטן
ונאמן של אנשים שצמאים לזה, אוהבים את זה. מחפשים יצירות הגות
(כדי שבעזרתן יהא ניתן איכשהו להבין קצת את החיים המסובכים
הללו), זה ישנו, אך מה עם ההוגים עצמם? מי בכלל כותב היום
הגות, הגות אמיתית, פולחת, חודרת לבטן, תופסת את המעיים
ומטלטלת את הקורא מבפנים?
(ושוב, ישנם כותבים רבים, ורובם, כאמור כותבים  פרוזה ושירה.
ואף יצירות מעולות לא מעטות), אך מי כותב היום הגות? הגות
פשוטה ישירה, מקורית, מפתיעה, יצירתית ומלאת השראה. שפוגשת את
הקורא ב'כאן ובעכשיו' הקיומי שלו. כזו שבאה מן הבטן של הכותב
לבטן של הקורא? מי?
לא הרבה, מעט מאוד, מעט מידי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני בסדר, זה
העולם לא בסדר.




נערה בהפרעה


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/4/03 14:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גבריאל בן יהודה

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה