למות באחת חמישים ותשע בלילה זה יכול להיות נחמד. פשוט ככה,
כמו שאני. מול המחשב מקלידה עוד חרא כזה שלא יתרום לאף אחד, או
יותר סביר להניח  שאף אחד לא יקרא בכלל. חושבת על כמה רע לי.
על כמה זמן אני מסוגלת לבזבז בחיים שלי בכלל וכמה עליך. כמה
זמן מתוך זה יכולתי להשקיע בדברים מועילים למען אחרים, כמה
בדברים מועילים בשבילי. איך יכולתי להקדיש זמן ללימודים בשביל
העתיד שלי, או ההיפך, בשביל האושר האישי שלי.
חושבת על מה הייתי צריכה לוותר בשביל שיהיה לי טוב ומה הייתי
צריכה לעשות שלא עשיתי. איזה משפט ברח לי הפעם לא במקום או למה
בכלל אני איתך עדיין. אוספת לי חרטות ושומרת אותן ברשימה
השחורה שלי כדי שיכאיבו לי עוד יותר בכל פעם שרע לי כי אני
מזוכיסטית כזאת.
חושבת על כמה אני מוותרת כשאני איתך. מודדת מה חשוב לי יותר.
הכבוד העצמי שלי או אתה. הכאב שנוצר אצלי בגללך או להיות איתך.
תחושת האדישות שלך כלפי או מילה נחמדה ממך. להתגונן מפני הכאב
בלהיות רעה או לספוג אותו בשקט בלי להוציא מלה, פרפרים בבטן
והתחלה חדשה או משהו חם ומוכר לפעמים, כשנוח לך. חופש או מישהו
שאפשר להישען עליו. אני או אתה.