אני היא מדיאה ביתה של אידיאה וביתה של פריקסוס נכדתה של
הקטה.
עברו אלפי גילגולים, ושיערי השחור הגלי אבד, עניי הירוקות
מנצנצות מנבכי הזמן, והקסם, הקסם אבד. אני הולכת לקניות בדמותי
המגושמת החדשה, וכבר לא משתחווים אלי ברחוב. וכבר לא קוראים לי
הנסיכה, המכשפה, ואין לי כבר מקום שבו אוכל לבכות לאלי על כל
זה, מלבד בליבי.

עברתי ליד מרפאה לרפואה אלטרנטיבית והרי דבר מוכר! סמל הצב
העתיק על שלטה, סמל סודי ועתיק שרק מעגל הפנימי של המכשפים
ועתה הוא מת, דומם וחסר כוח. רק שלט, שעליו מצוייר סמל מיסטי
מושך בצבע שעשוי מנפט, אני מביטה למטה, ואני רואה שיחי סולנום,
ובלדונה פורצים מן האדמה מטפסים אט אט לגדלים על השלט הישן.

כן גם אלו איבדו את כוחם, ספוגים באדי דלק רעיל חסרי מרפא חסרי
קסם מבוששים לחיות בעולם שכולו שקר, שכולו אמת, שכולם שווים
אבל לא שווים, והעיקר לשרוד. ולפעמים אני נוסעת בחורף לשדות
רחוקים רחוקים, שוכבת בין דודא לסיתוונית ומשתלדת להזכר מתי
ואיך השתמשתי בהם ואז אני נזכרת ביאסון. עלומיו היפים שאותם
כיסיתי בשמן משיחה יקר העשוי מהסיתוונית הקווקאזית, להגנה מן
השור והדודאים הינם שימשוני להבאת ילדי כשהייתי עקרה כמוות
בעצמו ואז נזכרתי. סבתי מחזיקה במפתחות הלידה, המוות, והלידה
מחדש. סבתי בעלת אלף השמות, הקטה, היא זו שהודיעה לי בזעם
האלים שעלי להטהר מחטאי מהרצח ולכן עלי ללכת בעולם זה למשך
1000 גילגולים נוספים חסרת קסם רב ולנצח אנדוד ואז עוד נצח עד
שאגיע אל שדות הרוזמרין האפלים, אל גן סחלבי האושר ואל בני.