"לאן נעלמו התלתלים שלך, ארוטי
לאן נעלמו התלתלים?
זוכרת אותי נשענת עליך
שולחת יד, אוי, זה אידיוטי :
חמש אצבעות שחיפשו שום דבר בין הגלים.

אל תזכיר לי כמה שנים עלינו עברו מאז
זה יהפוך אותי כמעט לסבתא ,אל תתחיל.
כל השנים האלה,האם נשארת ילד משתולל, נועז?
הכל טושטש מלבד אותה תמונה שלנו באותו הגיל.

שיער חלק לי, הן "מקלות" קראתי לו,
אתה עם רעמה תמידית ומקורזלת.
אהבתי למזמז ראשך, אתה זוכר הלוא
את כף ידי הימנית על הקרקפת מטיילת.

לאן נעלמו התלתלים שלך, ארוטי,
לאן נעלמו התלתלים?
מרשה לי למשש את הקצוץ -כסוף שלך?
תשתוק. חייך ואל תרבה לי מילים".


"האפרו כבר הסטוריה, גם הרעמה.
אני זוכר אותך. "לבשת שיער". היית אז ערומה.
את התחושה בקצות האצבעות, ההיא המדהימה
כשלי הרשית "לצאת דרומה" ללא מלחמה.

עכשיו על כוס קפה אצלי בבית, אחרי חצי יובל
את הקצוץ את ממזמזת, מגעגועייך מתפעל.
אני מביט אל תוך עינייך ומקווה שאקבל
רשות לחוש בתלתלייך ואותם שם לקרזל."