לפעמים אני מאמינה באלוהים
לפעמים אני מאמינה בעצמי
לפעמים אני מאמינה במלאכים שנופלים,
אחרת איך אוכל להאמין בך?

לפעמים השמיים כחולים כמו אותו יום
שפגשתי בו נפגשנו לראשונה: ישבתי על החול
ואתה שיחקת באיוושת הגלים, ושאלת מדוע אני עצובה

ולפעמים השמיים שחורים כמו ביום בו קיבלתי את המכתב,
ואז היה נדמה לי, שהעולם חרב, והכוכבים התפוצצו

ולפעמים אני מרמימה תמונה שלך ועוצמת עניים
ואז אתה כמעט שוב חי וחם! אני סופגת ממך מה שאוכל:
את הבל הפה החמים שנוגע בפני בשאתה מדבר, את הריח הדשן
הנוטף משיערך הבהיר, ואפילו ריח האפטר שייב ששנאתי
אני שמחה להריח שוב, ואז אתה שוב תמונה ישנה.

ולפעמים אתה יכול לשמוע את חכמת השתיקה צורחת,
על הדמעות שמעבר לדמעות, ואז אני יודעת שהיכן שאתה נמצא
אתה שומע אותי

אני חיה בכישוף הזמן השאול, נשמתי מתפוררת וחרבה,
ואני שוקעת אל תוך עצמי ורואה אותך מת במערכה
ואז כל בוקר בזריחת החמה,

           אני מתה שוב