אבטיחים הם גיבורים. לפחות רובם. כשהייתי ילד מאוד אהבתי
אבטיחים, ורק חיכיתי לקיץ, כדי שאוכל להקשיב להם צומחים במקשה,
להסתכל על הצמיחה העגולה והשלמה שלהם בשמש. הם תמיד דומים,
ומסודרים בשורות יפות על המשטח שבו הם גדלים.
גם בנות אוהבות אבטיחים. את זה הבנתי דוקא בתיכון. ראיתי אותן
מסתכלות עליהם, בוחנות, מנסות לנחש מי מהם הכי בשל, ואת מי
כדאי לקחת הביתה. לאיזו ארוחת ערב משובחת או קינוח, לך תדע.
אבטיחים הם גיבורים. לפחות רובם. אפשר לדעת את זה בעיקר בלילה,
בחושך, כשהם נעלמים ועושים מה שעושים ואי אפשר לדעת מה כי הם
לעולם לא יגלו - אסור להם.
ובכלל לא דיברתי על אלו שמסביבם. האנשים הכי גאים ומאושרים
בעולם. שכשהם מביאים את האבטיח שלהם הביתה, והולכים איתו
מהחניה, הם רק מנסים שכולם יראו, שלהם יש אבטיח, שלהם יש
שייכות. וזה ששומר על כל אלה שמסתכלים, שייך בעצם להם.
אבל יש מיעוט. אלה שלא רוצים להיות אבטיחים.
ומסתדרים טוב בתור פפאיות או מלונים.

אבטיחים הם גיבורים. הם ירוקים מבחוץ, ירוק זה צבע הסוואה
מצויין, אבל בפנים הם אדומים, כמו כולנו, כמו כל איש פשוט.

וזה עצוב כשהם מתים. כי אז אפשר לראות שבפנים הם רגילים.
אדומים. כמוני וכמוך, ושמי ששמר עליך היום בלילה היה בכלל ילד,
שהיה מחופש לאבטיח.

כן זה עצוב כשהם מתים.
הם קצת כמו, חיילים.