כל התמימות שהיתה בה כשהיא נולדה נמוגה כשהתוודעה אל האמת
הקפואה הזאת, וזה בהחלט קרה מהר מדי. כשהיא נולדה הייתי בת 11,
מוכת טראומות ובכל זאת ילדה טובה. כנראה שהדברים האלה חייבים
להתהפך. במשך כל הנעורים המוקדמים שלי נהגתי לחלק את הילדים
העצובים לשתי קבוצות - "השקטים" וה"צורחים". לעתים חשבתי
שההבדל הוא בין עצבות לדיכאון, אבל במהרה הבנתי שישנם "שקטים"
עצובים ומדוכאים, וכמו כן גם "צורחים" מאלה ומאלה. אני הייתי
"שקטה" מההתחלה ועד הסוף. אני זוכרת שהייתי יושבת בספסל האחרון
בכיתה, מביטה בעצים הנשקפים מהחלון. כמה פואטית הייתי. חובבת
עצים וכוכבים. כל מה שרציתי היה לצפות בהם. כנראה שכל מה
שעברתי גרם לי לאבד את כל הרצונות שלי, ונשמתי השתתקה לה.
הייתי כותבת שירים ומחביאה, ואוי ואבוי למי שיציץ. רק מאוחר
יותר, כשהייתי בת ארבע עשרה והיא בת שלוש, פרץ מרד הנעורים
היחיד שלי. התחלתי לעשן. וחוץ מזה, הייתי ילדה טובה.
היא נולדה בדצמבר, שזה חודש עוצמתי למדי, לדעתי. הרבה סופות
וגשמים, לא גשם אחרון ולא ראשון - חסל פואטיקה. ימים קרים ולא
נינוחים. הגעתי לבית החולים, כמו תמיד עם הראש כלפי מעלה.
אחותה של אמא שלי החזיקה לי את היד ומילמלה שהיא לא מבינה איך
אני יכולה להתעמק בצפיה בכוכבים בידיעה שלפני כמה רגעים נולדה
לי אחות קטנה, ואני תיכף אפגוש אותה. אני עניתי לה בנימה
מתוסכלת שאני לא מצליחה למצוא את נגה, היא אמרה : אויש, נו
באמת.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.