כשאמא היתה לוקחת אותי לסבתא, שגרה רחוק והיינו נוסעים אליה
באוטו עם ריפוד יפה ומבריק, אבל עם ריח כזה של מכוניות שתמיד
היה עושה לי בחילה, הייתי יושב מאחורה ליד החלון ואף פעם לא
מסכים לה לקשור אותי, והיא היתה כועסת. רק יום אחד כשחזרתי
מהגן עם דמעות בעיניים ופרצוף אדום-אדום, שאפילו אני בעצמי
כמעט נבהלתי ממנו כשהסתכלתי בהשתקפות החלשה שלי על המשקוף
המבריק של דלת הכניסה, וחשבתי שאני ממש עגבנייה, אמא הסתכלה
עליי ושאלה מה קרה. סיפרתי לה את הכל, איך כששיחקנו בארגז חול
שליד החצר וחפרנו מחילות כאלה כדי לשפוך בתוכן מים, עופר בא עם
הנעלי ספורט החדשות שלו והתחיל לבעוט לנו במחילות, ובמיוחד הוא
בעט במחילה שאני חפרתי, שהיתה כבר הכי ארוכה, ודרך לי על היד.
ואיך שכשהוצאתי את היד מתחת לנעל שלו, הוא עף אחורה והכתף שלו
פגעה בבטון שהקיף את הארגז והוא התחיל לבכות, וקרא לי, "שמן
אחד", וכל הילדים צחקו וזרקו עלי חול. שולה הגננת, שבאה לראות
למה אנחנו עושים רעש, לקחה את עופר למרפאה וצעקה עליי שאני
בכלל לא מודע לכוח שיש לי בגוף ביחס לאחרים, כי אני כזה גדול,
ושהגיע הזמן שאני אתחיל להתנהג כמו שצריך.
אמא ליטפה לי את הראש, אמרה שהיא תדבר עם הגננת, והקול שלה
נשמע חלש נורא פתאום. כשהסתכלתי עליה ראיתי שיש לה דמעות
בעיניים. מהר רצתי לחדר שלי ונכנסתי מתחת לשמיכה, עצמתי עיניים
ושאלתי את אלוהים למה אמא שלי בוכה. היא אף פעם לא בכתה, אפילו
לא כשביום הזיכרון לחיילים ביקשו ממנה לשיר, וכל הנשים הזקנות
שבאו לשמוע אותה שרה בכו נורא, וכששאלתי את אבא הוא סיפר לי
שדוד יעקב, אח של אמא, נהרג במלחמה שהיתה לפני עשר שנים וכולם
נורא מתגעגעים אליו. שאלתי אותו איך אמא לא בוכה, וגם הוא ליטף
לי את הראש ואמר שאמא גיבורה, ויש אנשים שבוכים רק בתוכו, בלב
שלהם.

שכבתי מתחת לשמיכה והתפללתי לאלוהים שכל מיני דברים רעים לא
יקרו, שאף אחד לא ימות במלחמה, שהילדים בגן יפסיקו לקרוא לי
שמן, שאני לא אפחד ללכת לבד בחושך ולא יהיו לי חלומות רעים,
ביקשתי גם שאמא אף פעם לא תבכה בגללי, ואפילו שלעופר לא תכאב
הכתף בכלל מהבטון.
פתאום גם אני התחלתי לבכות, ובכיתי ככה עד שנרדמתי.

כשהתעוררתי היה חושך בחוץ. התמתחתי במיטה שלי מצד לצד, שיפשפתי
את העיניים ששרפו נורא והדלקתי את האור. אמא נכנסה לחדר וליטפה
אותי, ושאלה "אורי, אתה רוצה לקום? להכין לך משהו לאכול?",
אמרתי לה שאני לא כל כך רעב. אחר כך הלכתי לסלון והדלקתי את
הטלוויזיה, ואז נכנסה גם נעם, אחותי הגדולה. היא החליפה מבטים
עם אמא ואז שאלה אותי מה שלומי.
לא הבנתי מה פתאום היא שואלת שאלה כזו. היא אף פעם לא שאלה מה
שלומי, ורוב הזמן כעסה עליי שהייתי רץ ומשתולל בבית ולא נותן
לה לישון. בכלל, היא היתה עייפה כל הזמן שהיא לא היתה בבית
ספר.
לא כל כך עניתי לה, הייתי עסוק בסרט המצויר בטלוויזיה, אבל היא
אמרה שוב "מה שלומך אורי," וזה עיצבן אותי. אז אמרתי לה שבסדר.
ואז היא שאלה איך היה היום בגן. על זה כבר בכלל לא עניתי,
אמרתי לה שאני רוצה לראות את הסרט והיא מפריעה לי, אבל בכלל לא
הצלחתי להתרכז.

בלילה, כשאמא השכיבה אותי לישון, שאלתי את עצמי למה כל מיני
דברים צריכים להשתנות פתאום וזה עשה אותי עצוב נורא, עד
שהתחילו שוב לזלוג לי דמעות. אמא כבר לא שאלה אותי למה אני
בוכה, היא רק ליטפה לי את הראש והסתכלה עליי במבט שכבר הצלחתי
קצת להבין, ואהבתי מה שהבנתי ממנו. היד של אמא היתה מונחת לי
על הראש, ושאלתי אותה פתאום - "אמא, למה בכית היום?"
אמא רק הסתכלה עליי, וכשחשבתי שהיא בכלל כבר לא מתכוונת לענות,
היא אמרה "הייתי קצת עצובה, אני לא אוהבת כל כך לראות שאתה
בוכה, אורי'לה."
פתאום הכל היה כל כך ברור. הסתובבתי אל הקיר ונשבעתי בלב, שגם
אלוהים יוכל לשמוע, שאני אף פעם יותר לא אגרום לאמא שלי לבכות.