אני מרגיש חוסר שקט, פחות או יותר כמו הסערה בחוץ. סערה בכוס
שוקו.
זכרונות הם תמיד מהחורף. זכרונות במטריות מהגשם שעומד לרדת עוד
רגע. מהיום הכי אפור, לפני הגשם השלישי. כשכבר אין התרגשות.
האוויר מלא חשמל. משהו הולך לקראת, אבל לא יודעים מתי. אז
ממשיכים. מפנימים את האפור. החיים נהפכים לסרט בשחור ולבן.
שאריות של זכרונות שנשכחו. רסיסים. מרטיבים אותנו בלי שנרגיש.
נעצים שאסור להוציא. הכאב דוחף למגנט. לסרט שכולם רואים. ולא
קורה כלום. ולא יקרה כלום.
פתאום ההליכה הביתה הופכת לריצה. מבול. ואני בלב הסערה. הסרט
מתמזג עם עצמו. והופך לאפור. כמו שהייתי לפני הסערה. ואני
בהרמוניה כואבת עם המצב. אפור ורטוב. ספוג במים מלוחים.