כל חיי הייתי בבועה ממתכת. היו עליה פסים שחורים כשבאמצע אין
שום דבר נוסף. ככה ערום נשענתי בתנוחה מוזרה, לא יושב, לא
עומד, לא שוכב, תנוחה ממש מוזרה. עד עכשיו כואבים לי כל
הפרקים. פעם באה איזו סבתא לבקר, דווקא נורא שמחתי. היא מלמלה
משהו באידיש, נתנה לי סטירה והלכה. אבל זו היתה הפעם הראשונה
שמישהו בא לבקר. מאז אני רק מחכה, אולי תבואו גם אתם? מהרגע
שהתחלתי לחכות, בריות מנסות, אבל כשמתחילים לכאוב להם הפרקים
הם פשוט בורחים. קנאק קטן בברך, הכתף קצת יוצאת, הצוואר טיפה
מתעקם וישר הפרצוף מתעוות. אז הם פולטים איזה תירוץ וסוחבים את
הגוף המעוך שלהם החוצה.
כל מה שאני מבקש זה קצת חברה, על בחורה לאהוב אני אפילו לא
מרשה לעצמי לחשוב. הייתי מסתפק בחיות, ג'וקים, פרעושים, וירוס,
אמבה, לעזאזל. אוף, הפרקים המזדיינים האלה. תוציאו אותי מכאן!

אתמול החלטתי לגמור עם זה. התחלתי לנסר לעצמי את הראש על אחד
הפסים השחורים ולפי החישובים שלי, בעוד כחודש אגיע למוח ואוכל
לברוח סוף סוף. הכי מפריע לי המוח, כשכל מה שנשאר לך זה
המחשבות, הן כל הזמן שם ואין לך שום סיכוי להתחמק. מחשבות על
הבדידות האינסופית, על אפס סיכויים למצוא אהבה, על הפרקים, על
איך הכל יכול היה להיות אחרת. עד עכשיו, בשביל לברוח מהמחשבות,
הייתי מדמיין כדי לאונן ומאונן כדי לדמיין. רגע, מי זאת?
"בוקר טוב", היא אמרה ודילגה בקלילות לתוך הבועה, התיישבה מולי
בנינוחות ושלפה סיגריה.
שתקתי.
"יש לך אש?", שאלה. נתתי לה קופסת גפרורים. בתנועה מהירה, כמעט
אומנותית, היא הציתה את הגפרור על אחד הפסים והדליקה את
הסיגריה. שפתיים מלאות, גם בתשוקה, שאפו את העשן. כשהוא יצא
החוצה, הבועה התמלאה בעשן וכשהוא התפזר מצאתי את עצמי לבד,
מאונן.
הפסקתי וחזרתי לנסר את הראש.